בדרום תל אביב היה איזה הומלס, שתמיד ישן ליד הבניינים שהכי לא
רצו שיראו לידם הומלס, ככה שתמיד העיפו אותו מכל מקום. אז ככה
הוא התעופף לו בדרום תל אביב, מחפש קצת שקט, גורר אחריו קרטון
דקורטיבי ושקית ניילון עם הדברים הכי מגעילים שאנשים זורקים
לרחוב. במובן הזה הוא היה יעיל יותר מרוב מנקי הרחובות שלמרות
שהם מנקי רחובות גם להם יש רגשות והם נגעלים מהדברים שבני אדם
רגילים נגעלים מהם. אבל לא דוד, ככה קראו לו. אם רק היה רואה
איזה פרח צומח בטעות באמצע המדרכה מתחת לחרא של כלב, הוא היה
פשוט נגעל מזה, ואם החרא היה מספיק יבש כדי שלא ידבק לידיים
אבל לא מספיק יבש כדי להתפורר הוא היה מוסיף אותו לשקית. אז זה
היה דוד ההומלס, ובגיל חמישים ושמונה לא נראה שיש הרבה סיכוי
לשינוי.

אבל דוד לא חשב ככה. הוא בכוונה הסתובב ליד כל המבנים הכי
יפים, אפילו שזה די הגעיל אותו, כי הוא חיפש שמישהו סוף סוף
יגלה אותו. מה יש לגלות איזה הומלס מזדקן, אתם שואלים, אבל דוד
לא חשב שהוא איזה הומלס מסכן. דוד היה אומן. את כל הזבל שאסף
ברחובות היה לוקח בלילה לאיזה גן משחקים שאף אחד לא מתקרב אליו
ומסדר אותו על קרטונים. הוא היה לוקח חתיכת חרא, וחיתול משומש,
ותפוח רקוב, וצייר ציורים. אפילו לדוד לא הפריע שהציורים שלו
יצאו יפים. ובאמת, לא צריך להיות מבין גדול באומנות כדי לאהוב
את הציורים של דוד. תודו שלא ידעתם שאפשר לצייר את הרצל עם
אריזות של וופלים וחומוס. אבל דוד עשה את זה, ועשה את זה לא רע
בכלל. והוא לא צייר רק חוזים של המדינה, הוא צייר גם סתם אנשים
מפורסמים, ואנשים שראה ברחוב, וחיות, ועוד כל מיני דברים שרק
דוד יכל לחשוב איך לצייר אותם עם כל כך הרבה זבל.

אבל למרות שדוד נורא רצה, במשך שתים-עשרה שנה אף אחד לא גילה
אותו. האמת היא שאף אחד בכלל לא ידע שהוא מצייר בזבל, כי חוץ
מכמה חתולים אף אחד לא עבר אף פעם בגן הזה. פעם דוד ניסה לצייר
גם בחתולים, אבל הם כל הזמן זזו, אז הוא ויתר.

בסוף גילו אותו, ממש בלי כוונה. שני שוטרים הגיעו לגן בלילה
כדי לעצור אותו כי מישהו סיפר להם שהוא רוצח חתולים. אבל דוד
הסביר לשוטרים שהוא דוקא אוהב חתולים, ושאם הם לא היו זזים כל
הזמן הוא אפילו היה יכול לצייר איתם. השוטרים היו אחרי משמרת
ארוכה והם לא ממש הבינו, גם לא היה אכפת להם, מה דוד אומר. הם
רצו ללכת, אבל דוד חשב שבטח אם יש להם מדים גם יש להם קשרים
בעולם האומנות, והוא ביקש מהם לבוא לראות קצת חרא. השוטרים היו
עייפים מדי כדי להבין מה הוא רוצה אבל הם הלכו אחריו כי לא
התחשק להם לחזור הביתה. הוא הראה להם את הציורים אבל הם לא ראו
כלום כי היה ממש חושך. לאחד השוטרים היה רעיון והוא התקשר לחבר
שלו וביקש יביא מסוק. אחרי שהחבר שלו עשה לו בעיות הוא סיפר לו
שהם מחפשים איזה רוצח שמסתתר, והוא הפסיק לעשות בעיות. אז
המסוק הגיע והאיר בזרקורים גדולים כאלה את הציורים וכל השוטרים
ראו. למרות שלשוטרים לא היו ממש קשרים בעולם האומנות וגם לא
ממש עין אומנותית, הם הבינו שיש כאן הרבה הרבה כסף, וכבר די
נמאס להם להיות שוטרים שמחפשים רוצחים של חתולים ומוצאים
הומלסים.

אז כמו שאתם בטח מבינים, דוד נהיה מפורסם והשוטרים נהיו
מליאנים.
והחתולים? הם חושבים שזה די לא פייר, שבגלל שאיזה הומלס חיבר
חרא לזבל יצאה לו יצירת מופת.