אני כבר לא עומד בלחץ עלי, אני חייב לצאת החוצה, להתפרץ לעולם
חדש. עולם חדש-ישן.


אור. אור ראשון, אני רואה אותו. שם בקצה התעלה, לא רחוק. עוד
כמה תנועות ואני בחוץ, באוויר, חופשי מסורגי הלחץ, הבדידות
והטחב, חופשי!
כבר הרבה זמן אני מתבשל בפנים, קשור, כבול בחבלי החיים. אותם
חבלים שמגבילים אותי כל כך הם אותם חבלים שמשאירים אותי חי,
משאירים לי תקווה. פלאי התבל הגדולים חיכו לי מעבר לחומות
השיגעון. אני יוצא לראות את העולם ומלואו, לחיות את חיי כמו
שאני רוצה. שום דבר לא יעמוד בפניי.  
אני זוחל בדרכי לחופשי, בתעלה מחניקה וצרה. זוחל, וזוחל, והאור
הולך וגדל. פרט אחרי פרט אני מרכיב תמונה שלמה, כמו פסיפס, חלק
אחרי חלק אני מרכיב תמונה אחת גדולה לנגד עיניי. בצעדים קטנים,
בזחילה אני מתקרב. בדרך אל האושר, חמוש בתקווה וברצון, אני
רואה את ידי דימיוני, בכפפות לבנות, נשלחות לעברי, עוטפות אותי
בחום ואהבה, גוזרות את הכבלים שקושרים אותי לעבר, ולא עוזבות.
הגיע זמני לצאת, הגיע זמני לראות אור ראשון.
כשאני יוצא אני כבר כולי רטוב. אולי זה ממאמץ, אולי זה דמעות
של שמחה. אולי הטיפות זה בכלל מהאוויר. אי אפשר לשים לב
לסביבה, אני עסוק בעצמי, עכשיו זה הרגע שלי! בקרוב אני אהיה
אדם של עצמי, עצמאי. זה רק עניין של זמן והכל אפשרי. חלומות
מתגשמים ברגעים בלתי נשכחים. הכל מושלם! השקט שעוטף אותי
מסביב. לא אותם קולות של פעימה נמשכת בתוך אוזני, מטריפים
אותי. רגעי שקט אמיתיים הם רגעים נדירים, ורק בהם אפשר להתנתק
מהעולם לגמרי, ולחזור בן אדם אחר.
יצאתי בתום המסע לחופש בתור בן אדם אחר. לא עוד סתם שם, לא
מספר או תמונה של אדם שספק חי ספק מת. עכשיו אני אמיתי, אני
כאן, ואני עצמי. עברתי דרך החושך, ועכשיו אני רואה את האור.
האור שבעיניי, האור שברוחי נדלק במשב של רוח רעננה, ששוטפת את
כל האפלה מליבי.
אני צועד לעולם חדש, כשברשותי זיכרונות. זיכרונות מחיים
קודמים, עולם קודם שבחרתי לעזוב. כמו תינוק שנולד מחדש, יוצא
בתום מסע ארוך, בתחילה בבטן אחר כך הלידה.
הרבה אנשים יגידו שזה גלגול נשמות, שנולדתי מחדש.
אני פשוט בחרתי לחיות!
כמו ציפור שיר שלעולם אסור היה לכלוא.


"אן דידופרין היה אתמול לאסיר הראשון שברח בכלא שושאנק..."