גרפומן= לקוי בבולמוס של כתיבה ללא יכולת כישרון אמיתית
הבמה החדשה. אתר לעודד, לסייע, להצמיח ולגלות כשרונות חדשים
ובעיקר לתת במה ליוצרים בכל סוגי האומנות... לפתוח את רשימת
הקורבנות!
עקב אילוצים - {אנשים שהתלוננו בחדרי חדרים... שמות שונו...
לשמות האמיתיים השתמשו בראשכם ומדור החיפוש..}
סיפור חיי הקודמים לפניי המעשים המתועבים שעשיתי לא כאלו
חשובים, אבל עדיין הרקע חשוב. מאז שאסרו אותי כל הפרטים
חסויים. לא ידוע היכן נולדתי, בן כמה אני, מה הרקע המדוייק
למעשי וכיצד הכל התרחש. אני לא מסכים להעיד, לדבר בפני אף אחד.
מסתורי...
הגעתי לשם בכלל במקרה. ידידה טובה אמרה שכדאי להיכנס לשם, כי
יש שם אנשים כה מוכשרים "שחבל על הזמן" כמו שהיא בצורה כה
רהוטה ניסחה. ישר נפלתי על "ב.", ותיקה בבמה לפי מה שהבנתי,
ממבול היצירות שלה. נדהמתי. זה הדור של היום? אהבה שמבוססת על
ראייה ראשונית, כאשר אם הזכר לא חושק לשכב עם מישהי אחרת אז זה
מראה אהבה. מכתב לאילן רמון שמרגש עכברי מעבדה, או כמו שהיא
ברגש רב מנסחת - "גופתו מפוזרת במספר מדינות". רשמתי את
האי-מייל שלה. הייתי חייב לדבר עם בן אדם כזה. למה לעזאזל אדם
כזה שמן הסתם יודע שהוא לא מוכשר יעניש את רוב הציבור עם רפש
שכזה. ניסיתי שנית. אולי בסיפורים אחרים אמצא נחמה, תקווה
לנאיביות מסויימת או תמימות שמסבירה את זה. באחד מסיפוריה שם
היא כותבת שזה סיפור אמיתי, ואז שמה בסיפור עצמו אישה בת 40
פתאטית כמו כל הדמויות שלה שחושקת כה בגבר שהראשון שנוחת לעברה
היא מקבלת אותו, למרות שהיא בעצמה לפי תיאור האופי שלה לא
יודעת בכלל מה זאת אהבה. לא יכולתי יותר. ניסיתי שלישית. הגעתי
לנ. הבחור החביב שמסיים את תגובתו - שלך נ. האם אתה של כולנו?
ראיתם לאחרונה טיטאניק? אז תקחו את טיטאניק ותוסיפו לו ניחוח
של בריטני ספירס וקורטוב של מריחה של קיטשיות שעוטפת אותך עד
שאתה רואה את היד שלך רוטטת לכיוון המסך. "תעצרי זעקתי לידי",
זה לא הצוואר שלו. מצד אחד זה מחזק כי אתה מאמין שמעשרים אלף
שנמצאים שם תמצא, לפחות מאות של אנשים מוכשרים. אתה מאמין
שאולי אדם אחד ישים לב לפרוייקט ויבין. יבין אולי לראשונה משהו
באמת. הגיע הרגע שהעצבים הגיעו. אין מה לעשות אני אדם
טמפרמנטי. אתה יודע שתתעצבן מהתגובות, אבל אתה הולך עם העכבר
לכיוון הארור הזה. מטומטם, מטומטם, מטומטם... האם אף אחד לא
מבין את הפירוש של תגובות. אנשים שם פתחו צ'אט פרטי. זה מדבר
עם זה, ששולח הודעה לזה, שמודה לזה, שמקלל את זה. וואלה פתחו
שולחן. והתגובות העוקצניות של אנשים. במטרה מרושעת לפגוע באדם
מבלי לדעת מה עומד מאחוריי דבריו. ועוד בלי פירוט, בלי הסבר.
סתם לטנף את התגובה רק כדי לעצבן, או שחס וחלילה לא יהיו לא רק
תגובות חיוביות. המשכתי. היו לי כבר שלוש כתובות אי מייל ביד.
בלונדינית סתומה, נ. הדביק, ונ.2 . נ.2 היא עוף מוזר, אין מה
להרחיב. פשוט תחפשו תגובות שלה בין אנשי הבמה. לראות ולא
להאמין. לאחר מכן אם יש בכם כוח לפארודיה חזקה כנסו לדף של נ.2
תקראו מספר מיצירותיה, ואז לכו לכותבת שגם היא לדעתי זיינית
שכל {"ס.ט"} אבל יצרה יצירה מבריקה שמבוססת על כל יצירותיה של
נ.2. ממש מבריקה. "געגועים לנוף"{ נכתב בהסכמה של הגברת לפרסם
את שמה של היצירה.!} זה שמה של היצירה, לקרוא ולחייך. מישהו
מבין אחריי הכל. עכשיו הזמן אזל. כבר לא הייתי שפוי בדעתי.
העצבים הרסו הכל כאשר הם געשו. רשמתי עוד "אי מיילים" של אנשים
כמו המתולתל. {הנאור עם המילים הגבוהות שלא חושב שהוא יודע חצי
מהם... אבל היי, לכן יש אבן שושן}, או משה א. {שיודע היטב
להגיב באינטילגנציה גבוהה בתגובותיו רק}. ידעתי שזה הזמן
להשתמש ברובה, למרות שהבטחתי לאבי שאני אעשה את זה רק במקרים
מיוחדים. שלחתי לנ., לבלונדינית הסתומה, לנ.2, למתולתל הנאור
שהוא בעיקר צלם פורנו, ולמ. אי-מייל שאני מעריץ נלהב שרוצה
להביע את הערכתי והצעתי להם לבוא לערב במה הקרוב. כעת לו נותר
לי הרבה זמן. הערב במה הוא היום. רק עשרה כדורים. מה יקרה אם
ניר יתחנן על חייו, ומעצבים אני ארצה שהוא יסבול, או המתולתל
הנאור יתחיל להסביר לי במטאפורות קורניות על אופיו של הרובה.
אין מה לעשות. צריך להסתדר עם מה שיש. הגעתי. היה חשוך. כדאי
שאספיק לבצע את כל המשימה הגעתי מוקדם. ואמרתי להם גם להגיע
שעה לפניי. לכל אחד אמרתי שאני רוצה לדבר באופן אישי לדעת מה
ההשראה שלו, ומאיפה הוא לוקח אותה. כל "האומנים" היו שם חוץ
ממ... מ. הנכבד לא הגיע. התוכנית נדפקה! חשבתי כבר, שכדאי
לעשות זאת בפעם אחרת, אבל אז "הבלונדינית הסתומה" התחילה לספר
את סיפור המפורסם על השואה. "היום הראשון במסע". יש לה שם את
כל הימים קיבינימט... {הילדה היתה בפולין וכותבת מינימום כאילו
השואה זה כמו איזה סרט מתח או משהו} לא יכולתי יותר. המחזה
לאחר מכן היה מהיר.המתולתל תוך כדי ניסה להגיד איזה הספד עליו,
נ. וניר התחבקו {כאב לי באותו הרגע. אולי הרסתי סיפור אהבה}
הסתיימו הקליעים. הרובה העלה עשן. הייתי רושם איזה סוג הרובה,
אבל אני בור בנושא זה. המחזה היה כה מרהיב. דם, גופות פתוחות
של אנשים נתעבים. הצטמררתי מהרגש שהציף אותי... סוף סוף... סוף
סוף אני יכול להתגאות במשהו שעשיתי בחיי. ישבתי ליד הצלם סוטה
המין. הוא עוד נשם. "למה" פיו רטט... ליטפתי את שערו. למה מ.
הזונה לא הגיע?
לפתע בהלה אחזה בי... המתולתלת הקופצנית שמדברת על ליבה הדואב
רק למחשב הגיעה משום מקום... היא מכורה הרי לערבים הזורחים של
הבמה. נגמרה התחמושת... אין מה לעשות? לאאאאא...??? היא הגיעה
אליי, חייכה את החיוך הצבוע, שרק אנשים מיוחדים זוכים ממנה...
לאחר מכן היא הסתכלה אם אני מסתכל על המחשוף שלה, שבולט כל כך
בדף יוצר שלה. נכנעתי... זה היה יותר מדיי... הייתי חשוף...
היא ראתה שאני לא מתייחס אליה, וזה רק שיעשע אותה. "בוא ילד
שלי מישהו חדש בבמה הגיע" היא זעקה לחברה ששיחק בימיו החופשיים
את אורן מפרוייקט y . זהו... ידעתי שיש לי רק ברירה אחת והיא
לחשוף את כוחותיי... הרכבתי את משקפיי השמש שלי ומהרה עפתי אל
הלא נודע. לפחות הצלחתי להגיע לחלק מהם... תמיד יש את מחר.
היום יום שמח... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.