העברתי יד רועדת בשיערי והרגשתי את הלחות ברקותיי. התחלתי ללכת
לאט תוך כדי התנשמויות חפוזות בלתי פוסקות. הבטתי ביד ימיני
ומוללתי את אצבעותיי, מרגישה את הנוזל האדום הדביק שכיסה אותן.
מאחורי דלת במסדרון נשמעו קולות אבל לא העזתי לפתוח אותה.
המשכתי לצעוד, מנסה ללא הצלחה להסדיר את נשימתי. אנשים עברו על
פניי, שאננים. שני כתמי ארגמן החלו להתפשט על בגדי. הליכתי
הואטה וראשי הושפל עוד ועוד ככל שהמשכתי ללכת. הסתכלתי בעיניהם
של העוברים והשבים, אך הם לא פנו אליי ולא הפסיקו את הליכתם.
נפלתי על ברכיי, מחרחרת, למרגלות המדרגות. אף אחד לא שם לב.
כוחי תש והרצפה החלה להיצבע אדום. אף לא אחד בא לעזרתי. נשימת
החיים האחרונה עזבה את גופי ולאיש לא היה אכפת.
ולחשוב שזה היה, בסך הכל, צבע גואש אדום.