לדור
כשנזרקתי המימה הרוחות פרעו את נשמתי
האדוות המלוחות החלו מערפלות את עיניי,
אונסות את רגליי הלאות מטה אל האבדון המימי.
ועל פני הים צפתי נוכח סערות נוספות
אך לא שעיתי לכפיסי עץ משוטטים
לא תליתי ידיי בדוברה רעועה
רפסודות חלפו ממני לדרכן הלא נודעת
גם שברי ספינות טרופות דגדגו את כפות רגליי
ומטה המשיכו לחמוק, ומטה נשארו -
בית-פרצים מאיר פנים ברחובות הקרקעית.
גם ספינות פאר חלפו על פניי
ובסבלנות המתנתי לסירת האיתן הקטנה -
אותה סירה שתאמצני לחיקה,
שתובילני לחוף מבטחים.
ואותה סירה מופלאה אף הקדימה בואה
ובה בחרתי להפקיד גופי.
לא מייאוש של טובעת, שהרי הים הפך לי לבית
ולא מתשוקה של ההולכת לחוש את להטו של חול היבשה -
רק אהבה בראשיתית לאותה עריסת ביטחון,
מין כמיהה למוצקות הקסומה שתישא את עול עייפותי.
ועודי שטה בסירתי ועודי תוהה
האם אי-פעם אשוב לטעום חיי יבשה
ואת סירתי הפעוטה אפקיר לגלי הים,
אולי להציל עוד טובעת שליבה כבר דהה.
אך בזהב החולות חפון עושר שרק יטביעני -
כך לעת עתה אפליג בסירתי הטובה,
אתענג על מליחות אווירו ורוגע גליו של האוקיינוס
ואל האופקים לא אשאף,
לא עתה, סירתי,
לא עד אשר יבשתם תבטיח לי יותר משחופם יראה.
© יוני 2001 |