שם בגן, בין העצים והשיחים,
תחת השמיים הכחולים,
לצד הנהר הזורם,
מוקפים בציפורים מצייצות ופרפרים מעופפים,
נמצאים פסלי אבן יפיפיים,
הכי יפים שראית מעודך.

הם נראים כל כך אנושיים,
באופן כמעט קסום,
ולא רק בגלל עבודת הפיסול יוצאת הדופן,
או התווים האמיתיים למראה,
אלא בגלל שאפשר כמעט לחוש את החיים שבהם,
אפשר כמעט לשמוע אותם נושמים,
או אפילו מצחקקים קלות,
אבל רק כמעט.

הגפנים שנכרכו סביבם,
מעידים כי עברו מן העולם הזמנים שבהם
נוצרו הפסלים הללו,
כי לא יידע הזמן את כל שעבר עליהם,
שנים רבות נראות לידם כשעות מעטות,
ימים כה רבים הם ראו,
וחלופת השנים לא שינתם ואילו במעט.

אם הם היו מעט אנושיים כמו שהם נראים,
לו רק יכלו לדבר,
היו מרכיבים הם סיפורים באוזני המקשיבים להם,
היו שוזרים נפלאות כשתי וערב,
על פריחות שהיו ואינן עוד,
על שמיים תכולים שיותר לא נראו,
והשקיעות, השקיעות...

לו רק יכלו לפצות פיהם, ולו לרגע קט,
היה זוכה העולם בשניות מועטות של חסד,
בעוד הוא מקשיב בפליאה לפסלים המדברים,
המעניקים לו את המתנה היפה ביותר שיכלו להעניק.

המראות אשר חזו עיניהם,
טומנים בחובם את חורבנו של העולם,
ואם מסתכלים קצת יותר מקרוב,
אפשר לראות דמעה מאובנת,
זולגת על לחי פסלו של ילד קטן,
ואם מחפשים ממש טוב,
אפשר למצוא פסל של תינוק,
זרוק בין השיחים, מחכה שמישהו
יבוא להצילו משם, מחכה לשווא, לנצח.

ופסל אחד, הניצב במרכז,
של אישה בצחוקה, חיוך מרהיב,
הצופן בתוכו את ראיית העתיד,
מרמז שידעה היא את המתקרב,
אך חוץ מללגלג על העולם,
לא מצאה דבר נכון לעשות.

האווירה הקסומה הזו, אשר שוררת בגן,
אינה מיקרית היא, ויש המספרים,
שביום שבו קרני השמש יאירו את האפל שבלבבות,
יתעוררו הפסלים שוב לחיים, כדי להעניק לעולם מחכמתם,
להדריכו איך לשרוד זמן רב כמוהם,
להאיר לו את הדרך אל האושר הניצחי, הרגוע, השליו.

ובינתיים, הם ממשיכים במנוחתם,
מחכים ליום הזה, מחכים לשעה היפה,
ועד אז, שם בגן, בין העצים והשיחים,
תחת השמיים הכחולים,
לצד הנהר הזורם,
מוקפים בציפורים מצייצות ופרפרים מעופפים,
נמצאים פסלי אבן יפיפיים,
הכי יפים, שהעולם ראה מעודו.