במקום שיעור אנגלית כפול, בא איזה איש אחד להרצות לנו על
הפלסטינאים או משהו.
איזה כיף, פחות שעתיים של לימודים... אז נעביר אותן בהרצאה
טפשית, מה זה משנה, לאף אחד לא אכפת במילא... אולי אני אפילו
אספיק להעתיק ש.ב. בביולוגיה, לא הכנתי ובפעם שעברה שרוב הכיתה
לא הכינו ש.ב., הזונה החליטה על בוחן. אז 0 אחד כבר יש לי, אין
צורך בעוד. מספיק.
ירדנו לחדר שם והאיש לבש ג'ינס משופשף, חולצה בפנים. הוא היה
בין איזה 50, עם משקפיים עבים, שער שיבה. נכנסנו והתיישבנו.
הוא שם במין מיני דיסק מיושן כזה איזה דיסק, שנשמע לי מוכר,
מין פאנקי כזה.
בהמשך זיהיתי, בטח, איך לא עליתי על זה קודם. "הפוסי של לוסי"
התנגנו לי ברקע. אחלה. אח"כ הוא שאל אם מישהו זיהה. אז איזו
אחת אמרה כן, זהו "הפוסי של לוסי". אז חצי כיתה לא הבינה, חצי
צחקה וחצי שאלו כמו דפוקים "מה? מה?"
בסוף, האיש פשוט רשם על הלוח את השם ואז התחיל לספר על הלהקה
ועל הבן שלו, עמרי. הוא סיפר לנו שהם שתו קפה בבוקר ואז הוא
עלה לאוטובוס עם חברה שלו אביב, נרדם והתפוצץ. בום.

עמרי מת. עמרי נרצח. חייל. באוטובוס. בזמן שישן... וחלם בטח על
ההופעה הבת זונה שהייתה להם ערב לפני. מתישהו שם הוא התפוצץ.

עמרי היה הסולן של הלהקה. כששמעתי את השיר שהתנגן קודם ודיבר
על המצב החרא של המדינה והכל, היה משהו כ"כ צורם בקול שלו...
תקראו לזה פסיכולוגי, אבל אני יודעת...
אחרי הסיפור הזה, אבא שלו, עמירם, התחיל להתווכח עם הכיתה על
איך נפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטינאי. אז היה את ההוא שהתווכח
והיה את ההוא שתמך. שעתיים הם חפרו בנושא.
אני, כל הזמן פשוט הסתכלתי על העניים שלו... ניסיתי לראות
משהו... ניסיתי לראות את עמרי, ניסיתי לראות את הכאב, ניסיתי
לראות את הבן שלו מת... ניסיתי לראות את מה שהוא רואה, את כל
הזכרונות שלו איתו... ניסיתי. לא הצלחתי.

נגמר. היה נחמד. שיט.... הש.ב. בביולוגיה... לא הספקתי להעתיק
אותם בסוף. חפיף, אני אמציא איזה תירוץ...
כולם יצאו. המורה לאנגלית נשארה, דברה איתו וצחקה. אני סתם
עמדתי בחוץ, במסדרון, לבד. החברים שלי כבר התקדמו, צחקו,
המשיכו... להם לא נהרג ילד.
נכנסתי פנימה. עמירם ראה אותי... ניגשתי אליו... וכל תחושת
הבחילה והבכי העצור, שהיו לי במהלך כל ההרצאה הזו, הגיעו
לנקודת השיא שלהם עכשיו... עמדתי להתפוצץ!

התקרבתי אליו... הסתכלתי בו... בעניים שלו... עכשיו ראיתי את
מה שחיפשתי במהלך השעתיים האחרונות... את המשהו הזה בעיניים
שלו... המשהו הזה שאומר שהוא כל הזמן חושב עליו... כל הזמן
חושב על מה שהיה, איך זה קרה... שהוא כל הזמן עצוב... שהוא אף
פעם לא יהיה העמירם של פעם... ואני - ראיתי את זה.

אמרתי לו... שאני לא מכירה מישהו שמת בפיגוע, סליחה, נרצח. אבל
אני מרגישה שזה קשה. אני רואה שזה קשה... אמרתי לו שאין לי
מושג מה באתי להגיד לו... פשוט להגיד.
הוא הסתכל עליי. הסתכל בי. לחש "תודה... תודה..." ותפס את ידי
בשלו ולחץ אותן... הוא היה זקוק לזה... הוא נשק לי על הלחי...
הסתכל בי... ואז, כאילו משום מקום, התאושש ושם עליו שוב את
המסכה... את ההיא שראיתי קודם...
שם עליו את תחפושת האדם הטפשית הזו, כמו אחרי כל בוקר שהוא
מתעורר אחרי חלומות וסיוטים על עמרי, כמו אחרי כל תאריך שמזכיר
לו אותו. כמו אחרי כל פעם שהוא רואה תמונה שלו או עובר ליד
החדר שלו...

הפצע טרי. תמיד ישאר טרי. אפילו שעמרי מת לפני 5 שנים...או
אולי 3...
אז הוא והתחפושת הלכו והחלק האנושי שעוד נשאר בו ממשיך לחיות.
חייבים להמשיך. זה מה שעמרי היה רוצה. שהלהקה תמשיך.
עמרי היה רוצה שתמשיכו לשמוע את "הפוסי של לוסי". בשבילי,
עכשיו שאני שמה את ה-CD במערכת, אני שומעת אותו, את עמרי, את
זה שמת בפיגוע, שאומר תמשיכו לחיות... למרות שחרא.
עמרי כבר לא סתם פנים... הוא מישהו.
זין על ביולוגיה.

לזכרו של עמרי גולדין. זוכרים אותך...