|
ושוב עלומים מתבזבזים,
שוב אברים מפוזרים,
שוב המון הרוגים ופצועים
שהיו פעם אנשים מאושרים.
אין הבדל בין זו המערכה
לכל מלחמה עלי אדמה -
אנו עושים את זה לעצמנו
בגלל הטמטום שבהבלגתנו
ואח"כ מדדים מבוזים
מחפשים אהדת הגויים.
ומה עם כל המתים?
ומה עם חסרי הגדמים?
האם יתנחמו בכסא הגלגלים
על היותנו אנושיים?
וכך עוברים הימים
שאותנו הם קורעים לגזרים
ועד שלמישהו יהיו הפתרונים
נהפוך אנו לעם של אבלים.
12/12/01 © |
|
|
עזבתי את
הקיבוץ,
אני חיה בתל
אביב בהקפה.
ניסיתי למצוא
עבודה בסטיקייה
אבל
יותר משתלם
לנקות חדרי
מדרגות.
אני שונאת
תפוחים.
צאלה ביטון,
עוזבת קיבוץ. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.