יצאתי מהבית באיחור של עשרים דקות. אבא הקפיץ אותי לבית הספר
וכמובן שאיחרתי לשיעור הראשון. היו לי עשרים וחמש דקות פנויות
עד לתחילתו של השיעור השני. נכנסתי למתחם בית הספר וראיתי את
יוגב. יוגב היה בחור יפה. גבוה מאוד ושרירי, שחקן כדורסל
בנבחרת בית הספר, תמיד לבוש יפה, שפתיים עבות מאוד ועיניים
בהירות. מיותר לציין כי היה אהוב על ידי כולם, גם הבנות וגם
הבנים. עתה, היה זרוק הוא על גרם המדרגות המוביל לספרית בית
הספר. יוגב עבר כבר על כל הבנות בשכבה, בעצם על כל הבנות בבית
הספר. גם לי תמיד היה מציע להיפגש, או לבוא "ללמוד" איתו
לבחינות. תמיד סירבתי. הוא תמיד היה נראה לי משומש. האמת היא
שלא הכרתי אותו טוב ואת רוב מה שידעתי שמעתי משמועות, או
מחברות שלי שכן העבירו איתו את זמנן. יוגב היה אחד כזה ששוכב
עם בחורה ויום אחר כך כבר לא אכפת לו ממנה. פעם נפל לו פתק
מהיומן ואני הרמתי אותו מהרצפה ולא יכולתי להתאפק, הייתה כתובה
בו רשימה של מספר הבנות שהוא זיין, כמה עלוב חשבתי לעצמי.
היינו שנינו לבד באודיטריום הגדול. נגשתי אליו והתיישבתי לצדו
על מדרגת העץ. הוא חייך אליי ושאל לשלומי. מוחי כבר רקם מזימות
ומצפוני לא הצליח לשלוט בהן. "יוגב בא לך ללמוד היום לאנגלית
יחד"? שאלתי בעיקצוץ. והוא כמובן כבר ראה אל מול עיניו זיון
בטוח ומי יסרב לדבר כזה, במיוחד כשהדבר הזה הוא אני. סיכמנו
שניפגש באיזור הצהריים, הוא הבטיח להרים טלפון וכך באמת היה.
"מה העייניינים ליהי?" שאל אותי בקול סמכותי. "מצויין אצלי או
אצלך?" ניגשתי ישר לעניין. "בואי את אליי, ההורים שלי לא בבית
אז שקט כאן". "אוקיי אני יוצאת תוך עשר דקות". ניתקנו את השיחה
ותוך כדי התארגנות גיחכתי לעצמי... "בית ריק, אה?" לקחתי תיק
גדול ושמתי בו את ספרי האנגלית. הייתה לי תחושה של שליחות.
כאילו אני, ליהי נשלחתי ע"י בנות העיר להחזיר את כבודן האבוד.
לקחתי איתי גם קונדומים ליתר בטחון... על בנים כמו יוגב אי
אפשר לסמוך בקטע הזה. עליתי במעלית לקומה הרביעית. יוגב עמד
נקי ומצוחצח בפתח הדלת, הוא חייך חיוך אווילי והזמין אותי
להיכנס. הוא הוביל אותי לחדרו. יופי של חדר, מיטה ענקית במרכז,
ארון וכלום חוץ מזה, טוב שאין שלט על הדלת שאומר "בואי נזדיין
עכשיו, כי גם ככה אין מה לעשות בחדר הזה חוץ מסקס"... הנחתי את
התיק והתיישבתי על המיטה. יוגב נכנס לחדר כשבידו מגש עם שתייה.
אני ציפיתי למרטיני, אבל הילדון הביא קולה. הסרתי מעליי את
הקרדיגן וחשפתי כתפיים ומחשוף עמוק. יוגב גמע אותי בהנאה ואני
שיחקתי אותה לא רואה ולא שומעת, אתם יודעים כמו הפסל של שלושת
הקופים. "שניגש ללימודים?" הוא שאל. התקרבתי אליו עד שיכולתי
להריח את הבל פיו (מסטיק אורביט מנטה) והצמדתי את אפי ללחיו
בחיוך זדוני, "כן בוא נתחיל ת'עיניינים", אמרתי בחיוך. יוגב
נשכב על המיטה ופתח את ספרי האנגלית. "אני מקווה שעומד לו
עכשיו" חשבתי בעודי נשכבת על צדי ומפשקת רגליי כמו חתלתולת מין
רעבה. "איזה חיוך שובה לב יש לו" תקפו מחשבות מצדו האחורי של
המוח. אבל אל דאגה לא אלו ולא מצפוני יצליחו לקלקל את המטרה
שבשבילה הגעתי. במהירות שלחתי את ידי לאיזור חלציו, הוא הופתע,
אבל הזדקר באחת כאילו ידע שזה יבוא. הוא הפך אותי על גבי תוך
שניות ונישק אותי ביניקה מלאת עוצמה. הורדתי את חולצתי ואחר את
החזייה, והוא התפשט במיומנות של הודיני, בלי שהספקתי לעקוב אחר
פעולותיו המהירות. "קונדום"? שאלתי מתנשפת, הוא הוציא קונדום,
טעם תות, מהכיס האחורי של הג'ינס."בנזונה, הכין אותו מראש"
סיננתי בדממה. הוא באמת מושלם במיטה, ענה על כל צרכיי כאילו
אנחנו פרטנרים כבר שנים. אבל אני שזכרתי את המטרה לשמה באתי,
עסקתי בעיקר בטכניות של העניין ולא ברגש, הוא דווקא מאוד התאמץ
להראות עד כמה הוא רגיש, אבל לא נתתי לזה לגעת בי. ואחרי
שזיינתי אותו והוא שכב על המיטה באפיסת כוחות, קמתי התלבשתי
והשארתי בכוונה את התחתונים אצלו, שיאכלו לא את הלב אחר כך,
שייזכר בתחת הסקסי שהיה מונח בתוכן שעות ספורות קודם לכן.
אמרתי ביי מיובש ויצאתי מהחדר, הוא יצא אחרי מהוסס מה והציע
ללוות אותי. פטרתי אותו ב"אין צורך חומד, תודה" ונעלמתי אל תוך
המעלית. לדעתי הוא עמד שם משתהה עוד דקות ארוכות, לפחות כך אני
מקווה. "זיינו אותך יוגב אה?" חשבתי לעצמי ולא הייתה מאושרת
ממני. יוגב המשיך להתקשר ולחפש ואני המשכתי להתעלם. שבועות
לאחר מכן נזכר המצפון להשלים שעות עבודה ועוד עבד נוספות
מהבוקר עד הלילה ברציפות כואבת. יוגב לא יצא לי מהראש.
דימיינתי אותו במיטה, דמיינתי אותו על המגרש. רציתי להתקשר
אליו אבל ידעתי שאני מפרה את כל מה שהבטחתי לעצמי, ידעתי שאני
מפרה את החוקים הברורים של מטרת הנקמה המתוקה הזאת. הפכתי
להיות יוגב. לא הצלחתי להיקשר לבנים שהיתי איתם, היינו
מזדיינים ואני הייתי שוכחת ביום למחרת. תחושות מועקה נוראיות
עלו והציפו אותי ככל שעבר הזמן. ושבתי וראיתי כל פעם מחדש איך
שגלגל מסתובב. יום אחד בעודי ישובה על גרם המדרגות בבית הספר,
ניגש אליי יוני. יוני היה ילד יפה, גבוה, חתיך, הוא הצטרף
לנבחרת הכדורסל ולכן עבר ללמוד בבית הספר שלנו. את יוני הכרתי
רק משמועות "קשה להשגה" אמרו עליו. בשבילי זה היה קלי קלות.
הצעתי לו ללמוד איתי למבחן בספרות ויוני כמובן לא סירב, כי הרי
לא קיים האידיוט המושלם שיסרב לאחת כמוני. פיניתי את הבית
ולבשתי חצאית קצרצרה וגופיה צמודה, הוא חיכה לי בחדר כשנכנסתי
עם כוסיות מרטיני מעוצבות, הוא היה מופתע וחייך באדישות.
"שנתחיל ללמוד?" הצעתי וגמעתי מן היין. "כן" השיב קצרה ופתח את
מחברות הספרות. הוא נשכב לצדי ותוך כדי קריאת מחזה של חנוך
לוין שתיאוריו רק הוסיפו למתח בחדר, החל מלטף את בטני בידיו
המחוספסות. עליתי מעליו וגופו היה מונח עתה, בין שתי רגליי,
חייכתי אליו ונשקתי לו בעדינות מלטפת. הוא הוריד את החולצה ואת
המכנס ושלף קונדום עוד לפני שהספקתי לצייץ, התפשטתי גם אני
ויחד נסחפנו לזיון פרוע. ואחרי שגמר, קם, התלבש, ארז את חפציו
והלך. כשהוא ממלמל "שלום" עלוב בצאתו. "רגע" צעקתי לעברו -
"אפשר אולי ללוות אותך?"
"אין צורך חומד, תודה" אמר וכמו שבא כך נעלם אל תוך המעלית.