אתה עכשיו כבר לא נמצא
וגופתך מונחת שלווה ומתה,
על מיטה.
ואין מפיך יוצאות מילים
ועינייך אינן נוצצות באור הכוכבים,
סגורות הן,
ללא חיים.
ידייך רפות ולא חזקות,
לא נוגעות ולא מחבקות.
שפתייך דבוקות אחת לשנייה,
לא מוציאות שום מילה, שום אנחה.
ואין ליבך פועם במרץ
ואין ליבך פועם בנחת.
ואין ליבך פועם בכלל,
אתה מת.
אבל בלילה בלילה,
כשממש מאוחר,
אני חושבת עלייך.
אני מרגישה אותך בתוכי,
אתה לא לגמרי נטשת אותי,
אתה עדיין נמצא,
נמצא איתי.
בנשמתי, בליבי, בעורי.
אתה עדיין מחבק, ואתה עדיין נושק
ואומר לי לילה טוב.
ובחלומות שלי אתה מופיע,
יפה ונאה, ללא שום פגם.
ממש כמו שהית כשעוד היה לך גוף על הנשמה -
היית מושלם.
ואנחנו רוקדים ריקוד כזה,
מאד מיוחד.
אוחזים אחד לשני ביד
ופתאום, אתה עוזב את ידי,
הולך לך לרקוד עם מישהו אחר.
גלימתו שחורה, והוא מאד רע.
את פניו לא ממש ראיתי
וגם לא את גופו,
או את ריקודו הקטן.
אבל אני יודעת מי הוא,
הוא לקח אותך ממני,
אני יודעת שהוא השטן.

זה בסדר ילדים נחמדים, אני יודעת שזו יצירה מטומטמת...
אבל אסביר בכל זאת, שאולי תדעו קצת יותר איך להתייחס לזה
אזהרה: ההסבר העומד להמצא לפניכם אינו מעניין במיוחד והוא
מסביר עליי...
לפני שנתיים בערך פחות או יותר, עזב אותי מישהו יקר לי. אמנם
לא מת, אבל בהחלט עזב ואני הרגשתי כאילו מת, כאילו השטן לקח
אותו ממני.
לא ממש ידעתי מה אני כותבת, פשוט כתבתי... אלו התוצאות, אני
יודעת שזה דפוק אז אין צורך להגיד לי את זה שוב בתגובות!!!!!!!