לילה, אנשים הולכים לישון, הצללים מתעוררים לחוות מחדש
תנועה, במרחב ידוע, קבוע, בחשכה.
כמותם אני מתעוררת, רוצה לחיות את הלילה אחרת, רוצה לחשוב
באופן שונה, להבין ולמחות, לקבל ולדחות, להרכיב ולפרק, להעלם
להצטמק.
מסירה מעלי שכבות של פחד מגלגלת בנחת סיגריה, בקצב מצחיק
שאסור לגלות ששנים של גלגול לא הביאו לי עוד, מיומנות
וזריזות, אך מה הוא הטעם? הרי שעכשיו שעות ארוכות אצטרך לבנות
וליצור עולמות.
אז מה משנה קצב הגלגול, שהרי אוטוטו, כמו אחרי המבול, הצללים
יכסו כל פינה, ויעצרו את הזמן מלכת.
פרץ של מחשבות ירוצו בין הדקות שיחלפו, עד עלות השחר.ובמילא
במימד האחר, לא תהא משמעות היסטרית לזמן.
ריח קטורת ממלאת את האוויר, הניחוח המתוק מצליח לגרום לי
לדמיין בלהט פינה מדהימה ברישיקש, לקול צלילי המיתר הקסומים,
מושלמת
הפנטזיה, אף אחד לא ישכנע אותי, אני איפה שבא לי להיות, ועכשיו
אני כבר רחוקה....
כמה שזה מדהים, כמה שזה נכון, הנפש אין לה גבולות, והיא נוסעת
רחוק.
עוצמת עיניים, מתמסרת לתחושה, כעננה גופי עולה, ונשמתי עמו
יחדיו,
מחול לוהט בתוך גופי, הדם בורח עד לקצוות הכי רחוקים שיש, ואי
אפשר לצאת, אבל להרגיש, כמה שזה מוחשי.
התנועה שבתוכי גועשת, ומתווסף לכך דמיון מוזר, מיוחד,
ועוצמתי.
הנה אני, כן זאת אני, ומנסה ליצור משהו, מן תקשורת חיצונית
לעולם, מנסה לאחוז ברגע לפני שנעלם, מחזיקה בעט, רושמת משפט.
כמרחק חללי בין מה שניבט.
מה קורה פה שואלת, ואיני מבינה את עצמי ולו לרגע, איזו מבוכה.
רגע.
אני עוצרת.
מהיכן באתי אל זו הדרך?
נסחפת, זורמת, ואין לי שליטה, מחשבות ותחושות, שוב איני
מביטה.
הצללים מתגברים והפחד חוזר, אוי אלי, אלוהים .
מדליקה את האור, יגורשו הצללים, בקצב מהיר מכינה לי כוס תה.
מדליקה טלוויזיה, אין פה משהו יפה?
הבנתי, הבנתי, אין לאן יותר לברוח.
השחר כבר עלה, התבהרו השמיים, מדדה בכבדות, מוזגת כוס מים.
מוציאה ראשי החוצה מחייכת אל עצמי, חוויות עם הצללים - לא עוד
בחדרי.