הוא הולך.
הוא מסתובב ומנופף לה לשלום
והיא עומדת ותוהה כיצד הגיעו עד הלום...

הוא הולך.
לפעמים הוא מסתובב לאחור
את הימים שהם עברו היא כבר לא תוכל לספור.

והוא הולך.
הוא מתרחק בצעדים איטיים ורכים.
עוצר בצד, קוטף לה פרח עם עלים ירוקים.

היא מביטה בו דומעת, בחיוך עלוב
הוא נראה כה מאושר אך רואה שהוא כאוב.
לא מצליחה לעצור את עיניה מלדמוע
היא לא מוצאת מנחם ואין לה מרגוע.
הוא מסתובב לאחור בפעם האחרונה
מעיניו נשקפת דאגה אמיתית וכנה.
היא מנסה לחייך אליו: עוד יהיה טוב
היא לא תדע עוד צער, הוא לא ידע עוד מכאוב.
הוא סב על עקבותיו, אוחז בה ומלטף
והיא מחבקת אותו כשליבה מרחף.
הוא מביט בעיניה, עיניו כים כחול
היא מחדירה בו מבט שאומר את ה-כ-ל.
היא נושקת לו ברגש: "לך, כבר מאוחר",
ויודעת כמה שונה יהיה בלעדיו המחר.

המחר שלו, המחר שלה.
קשה לו ללכת והכל בגללה.
הוא מביט בה חזק, מבט אחרון!
ומתחיל לרדת למטה, במדרון.

הוא הולך.
היא עוקבת בעיניה אחרי הילד שנעלם
זה הילד שלה, לא תשכחהו לעולם!

הוא הולך.
משאיר בליבה כאב של געגוע
ועל שפתיה מתנגן שיר אהבה ידוע.

ו...  כן! הוא הולך.
ואיתו יורדת במדרון אהבתה
והיא עומדת ושרה לו את ברכתה.

היא מביטה למעלה, חזק בעננים
והמלאכים מביטים בה, מזדהים ומבינים.
גוו השחוח כבר לא נראה מרחוק
וליבה נמלא ברגש, באושר עמוק.

הוא הלך.
והיא עדיין עומדת כמו נטועה במקום
היא רוצה עוד לחוש אותו, את האוויר שלו לנשום.
היא אומרת לעצמה: ילדונת, הוא הלך.
רק הריח החזק שלו עדיין כאן איתך.
היא חוזרת לאחור, רואה כחול בעיניים
אלו עיניו שלו, טהורות כמו השמיים.

הוא הלך, גם היא הלכה,
רק מלאך אחד נשאר לשיר להם ברכה...