יצאתי מחדר הכושר. זה היה אחרי שצעדתי על ההליכון במשך שעה
שלמה, לא הגעתי לשומקום ושרפתי סך קלוריות של פרוסת לחם עלובה
אחת. אחרי שעשיתי כפיפות בטן והבנתי שהמדריך לא ממש מתעניין
ברמת הכושר שלי ומתעניין הרבה יותר בשינויים שעוברים שדיי בכל
פעם שאני קמה משכיבה לישיבה. ואחרי שגיליתי מול המראה במלתחות
שהזיעה ממש לא היטיבה עם האיפור שעל פניי, שלא לדבר על תאורת
הפלורסנט הכל כך לא מחמיאה שהיתה שם. בשניה שיצאתי, חזרה
הקליטה לטלפון הסלולארי שלי, שהיה לא זמין (לאהבה או בכלל)
במעמקי המרתף שבו ממוקם חדר הכושר. ובשניה שחזרה הקליטה,
הטלפון צילצל. על הקו היה אחי, אילן.
לפני שאני ממשיכה, זה הזמן להסביר שאנחנו שלושה - רון הוא
הבכור, אילן הוא ילד הסנדביץ' ואני הקטנה, שכבר לא כל כך קטנה.
בין אילן לביני יש רק 11 חודשים הפרש ואני מבקשת לחסוך ממני את
ה"וואלה, זריזים ההורים שלך, הא?!" ולא, לא הייתי פאנצ'ר, אם
אתם ממש מוכרחים לדעת. כשהיינו קטנים, הייתי משכנעת את אילן
שנתלבש בבגדים זהים, כדי שכולם יחשבו שאנחנו תאומים, ומשכנעת
זו כמובן הגדרה עדינה למנג'סת עד צאת הנשמה. עשינו אז הכל יחד.
ברחנו מבית-ספר יחד, הלכנו לחוג סקטים יחד (כן, היה דבר כזה)
ואספנו יחד כסף כדי לקנות בובה פרוותית של דרדס שרצינו נורא
(אל תצחקו, הדרדסים היו אז מה שהדיג'ימון היום). אבל כשקצת
גדלנו, התקרבתי יותר ויותר דווקא לרון. הערצתי אותו, והיה על
מה. כזה גאון, האח שלי. גאון ממש. מכירים את זה שילדים קטנים
קופצים ממרצפת למרצפת וסופרים בקול רם: אחד, שתיים, שלוש...?
אז כשרון היה בן 4 אמא שלי ראתה אותו קופץ ממשבצת למשבצת. רק
מה? המספרים שהוא אמר בקול לא היו עוקבים. "מה אתה עושה,
רונצ'וק?" שאלה אותו אז אמא. ומה השיב לה רונצ'וק? "אני מעלה
את המשבצות בריבוע". כבר אז הכל היה אצלו עניין של חישובים.
כשהגענו לגיל שאפשר להתחיל, נהגנו, רון ואני, לצאת יחד לאותם
מקומות בילוי והשתייכנו לאותו מעגל חברתי. איבדתי לטובתו יותר
מחברה אחת, אבל קצת קשה היה לי לקלל אותו, כי מה הייתי אומרת
לו? כוס אוחתוק? בן זונה? אחותך הצולעת? אז ויתרתי לו. היינו
לא רק אחים, אלא גם חברים ממש ממש קרובים, כך שאתם בטח יכולים
לנחש איזה הלם חטפתי כשאילן הודיע לי בטלפון, שניה אחרי שיצאתי
מחדר הכושר: "רון עבר תאונה עם האופנוע".
"איפה אתם?" בקושי יצאו לי המילים מהפה.
"באיכילוב" ענה אילן, ויותר מזה לא שמעתי.
"אני מגיעה" הודעתי וניתקתי.
הדרך לאיכילוב מעולם לא נראתה יותר ארוכה. רון עבר תאונה עם
האופנוע... הידהדו בי המילים וכל הגוף שלי רעד. פניתי לזה
שבשמיים: אני אעשה איתך עסק. אתה תדאג שרון יהיה בסדר ואני אף
פעם יותר לא אשקר, אעזור לכל זקנה שאראה לחצות את הכביש ואפילו
אגיד "שמע ישראל" שלוש פעמים ביום. אבל אף אחד לא ענה לי. הוא
בטח נורא עסוק עכשיו עם כל הפיגועים והמצב הכלכלי. חשבתי
לעצמי. בטח יש עומס עצום של פניות. ויכולתי לדמיין את ההיערכות
בכל שלוחות השמיים לטיפול בכל הבעיות, הבקשות והטענות. איך
יושבים המלאכים מצויידים באוזניות הכי מתקדמות ומשוכללות
ומעבירים במיומנות את התיקים ליחידות השונות. ואולי, אולי
הפיגועים הגיעו גם לשם. הרי הם כבר בכל מקום אחר בעולם. שתי
קבוצות של מלאכים טוענות לבעלות על הרקיע השביעי. המלאך מיכאל
מחליט שדי לכיבוש ומפוצץ את עצמו ליד גבריאל ויחיאל, שעה שהם
ממתינים בטרמפיאדה לענן גשם. יחיאל נפצע ומוחש לקבלת עירוי
נוצות. "מצבו קל", מרגיעים בערוץ גן עדן, "ודובריו מסרו כי על
פי כל ההערכות יוכל לחזור לתפקידו כבר בשבוע הבא". תפקיד חשוב
יש לו, ליחיאל. הוא המלאך האחראי על עידודו האישי של אלוהים.
בזמנים קשים הוא מתיצב לצדו ומריע: "יחי אל! יחי אל!". ובטח,
בטח גם המצב הכלכלי לא פסח עליהם, שם למעלה. מלאכים מחוסרי ענן
יוצאים להפגנה ואז, הילמ"מ - יחידה לסיכול מלאכים מתפרעים,
מבצע מעצר וכנפיהם של המפגינים נלקחים מהם לפי שעה. אז בתוך כל
הבלאגן הזה, מה הפלא שאין מי שיתפנה לערוך איתי משא ומתן על
המצב של רון?
בבית החולים לא נתנו לי להכנס לחדר שבו רון שכב. הרופאים היו
בפנים ואחד מהם, שבדיוק יצא החוצה, הסביר שרון עומד לעבור
ניתוח.
"אני חייבת סיגריה. מוכרחה! תקראו לי כשאפשר יהיה להיכנס",
ביקשתי וירדתי לעשן, אבל בקושי הספקתי לקחת שאחטה אחת לפני
שאילן בא לקרוא לי: "רון ביקש לראות אותך". אני חושבת שיכולתי
לזכות באולימפיאדה עם הריצה ש'דפקתי' באותו רגע. נכנסתי לחדר
ורון היה כולו תחבושות ומסומם ממשככי כאבים. אבל חי וזה מה
שהיה חשוב. הוא אפילו היה ער. הוא אפילו דיבר.
"אוה, יופי, את פה. שאלת את המוכרת?" הוא הקשה.
"מה?" לא היה לי שמץ של מושג למה הוא מתכוון.
"שאלת את המוכרת?" הוא חזר.
"איזו מוכרת?" התישבתי לידו. "לא ביקשת ממני לשאול שום מוכרת
שום דבר".
הוא הביט בי מבולבל. הראש צנח לאחור בעייפות, אבל שניה אחר כך
התרומם במהירות. "צריך לקנות ברך חדשה!" הוא הודיע ובום,
נרדם.
הברך שלו היא שנפגעה יותר מכל בתאונה.
אחר כך הוא הוכנס לניתוח. ואחרי זה לעוד ניתוח. ועוד אחד.
ועוד. והרופאים חוללו ניסים, כי ההם שם בשמיים, כבר אמרתי, היו
עסוקים. הכאבים פחתו, רון כבר לא היה מסומם וכבר ישב וכבר חייך
וסיפר איך באמבולנס, אחרי התאונה, שטוף דם ובשרו חשוף, ניסה
להרגיש מתי הם עוצרים ברמזור ומתי פונים ימינה ומתי שמאלה.
בשביל מה? כדי לדעת אם נהג האמבולנס נוסע בדרך הכי קצרה שאפשר
לבית החולים. נו, תמיד הכל היה אצלו עניין של חישובים.