אז עשיתי כמה טעויות...  הן בעצם נוגעות רק בי, לא בהם! אז מה
הם לוקחים הכל אישי??? מה הם רוצים ממני בכלל?! אוף! שיעזבו
אותי בשקט קצת...  קצת, לא הרבה... טיפשים כאלה. הם אומרים לי
שהעולם לא סובב רק סביבי, אני בכלל לא חשבתי ככה... אם העולם
כבר מסתובב אז כנראה הוא לא לקח אותי בחשבון...  כי אני בכלל
מחוצה לו. או שהוא מסתובב עליי, דורס אותי! ולמה הם חושבים
עליי את כל הדברים האלה? אני חושבת שאני ילדה טובה...  אולי לא
חננה וחרשנית, אבל, אני מי שאני.

אני לא יכולה להגדיר את עצמי, זה קשה לי מדי. אני לא אוהבת את
עצמי, כמובן שיש לי חסרונות, ולא מעט...  אבל אני מאמינה שיש
לי גם הרבה יתרונות. אני חושבת שהחסרונות יותר נוגעים ביחס שלי
לעצמי, והיתרונות יותר אל הסובבים אותי. רק שאיתם זה ההפך! הם
מקצינים את כל החסרונות שלי! הם הופכים אותי ל"רעה" יותר! אוף!
זה לא אמור להיות ככה! אני שונאת אותם שהם גורמים לי להיות
ככה! אני שונאת אותם! מי אמר שאני חייבת לאהוב אותם כל כך? למה
זה חייב להיות ככה? למה? מי קבע? זה הנורמה? לא משנה בת כמה
אני אהיה ובעוד כמה שנים זה יהיה, אני לא יכולה להחליף או
להיפתר מהם! הם תמיד יהיו שם! מצד אחד זה מנחם ומרגיע ומצד שני
- עעעעעעעעעעעעעע!!!

למה הם עושים לי את זה? מה זה נותן להם? הם חייבים לחטט
ולהידחף לכל דבר? אולי לכל מעשה שלי יש השלכות...  אבל למה הם
חייבים להשליך הכל עליהם ולהיפגע מכל דבר? שונאת 'רגשי'!!! אז
זה אולי התחיל בזה שהם רוצים נכדים...  יש להם עוד בן ועוד בת
חוץ ממני! חוצמזה, אני לא רוצה ילדים! ואז זה המשיך בזה שהם
חושבים שאני מעשנת ומזריקה ומחששת וגונבת וחושבת רק על מוות
ולהתאבד...  טוב נו, עם המוות שהם עושים לי! אבל אני כן רוצה
לחיות!!! רק לא איתם...  רחוק זה טוב! צבא טיפש! נתנו לי בסיס
פתוח...  עלאק עלאק אני לחוצת בית...  אני מתנדבת ללילות
ומשמרות, גם ככה אין לי חיים...  שונאת את החיים שלי!

מה חסר לי בשביל שאני אוהב אותם? אממ...  לא הרבה, האמת. אני
לא נערה חומרנית. אבל גם ההיא שם למעלה לא יכולה לעזור לי, כי
בעצם היא לא קיימת, או שהיא התייאשה...  בכל מקרה, אני מנסה
להיות אופטימית... אני לא יודעת למה, זה פשוט הטבע שלי - לצחוק
לקקה בפרצוף!