ורק המסך זוהר בחושך שכזה, מנסה להזכיר לי שעודנו קיים...
המילים נכתבות באיטיות משכרת, דבר זה חדש על מסכי הדל. האצבעות
משחקות על המקלדת, מאיטות ומאיצות שוב, כל הקצב תלוי במיקום
האותיות - וזה אמור להיות יותר קל מלכתוב?!
המילים שבמסך מרצדות אל מול עיניי, כמו שטן מרקד על גחלים...
וכמו השטן - בדיוק גם המילים, מפתות אותי פנימה, להיכנס לעולמן
המסחרר...
ורק המסך זוהר בחושך שכזה, מי יותר חשוך? החדר או אני?

אור המסך מאיר את פניי, מרמה אותי להאמין שיש עוד תקווה, שיום
אחד פניי יוארו בעצמן, ואז לא אזדקק לאורו העמום. המילים
ממלאות את המסך, ללא רצוני הן משתלטות גם עליו - משאירות רק
אותי בחושך, מחפשת את אור עיניו.
ורק המסך עוד זוהר בחושך הזה, נאבק במילים השחורות, הממלאות
אותו ללא הפסק, ואני - שיוצרת החושך - בוהה ללא חיים במסך
המרתק. רוחי שעזבה עוד מבקרת לפעמים, מטפלת בפצעיי ובמסכי
הסדוק, מייבשת דמעותיי ובוהה אף היא במסך בריתוק...

כוחי נחלש והמסך נחלש, אורו מהבהב על פניי בחושך, והחדר מחשיך
בצחוק ניצחון.
עוד מילה, עוד אחת ורוחי נעלמת. חוזרת למרחבי האיבוד שבהם
נעלמה. חבלי המילים מושכים אותי נטולת כוח לתוך המסך, ולתוך
עולמן המופשט - לאבד עוד אחיזה במציאות ולאבד את שפיותי - שגם
היא המעט...  לשחרר שורשיי מכיסא זה ולהישאב. להיגמר. זהו.


והמסך?
אורו כבה, החושך והמילים שולטים בחדר. שפיותי נאחזת בחוט
תפירה.
אין עוד תקווה מהמסך,
                            לא עוד יאיר פניי,
                    ובחושך הזה בחדר -

                                      מאירות רק עיניי...

את זה כתבתי מול מסך המחשב הריק שחיכה שאכתוב בו. האור,
שהוקרן על פניי בחדר החשוך, היווה את ההשראה לזה.