האמת, חייה של מרגרט קישון לא היו כזה שוס. אבא שלה עזב עוד
לפני שהיא נולדה, ואמא שלה מתה מיד אחר כך. הדודים שלה לא ממש
התלהבו שנפלה להם ככה ילדה בבית, אבל הם נתנו לה לגור שם עד
שהיתה בת עשר. אז הם העלו אותה על מטוס. ב-1985 היא עלתה לארץ,
ומאז היא לא מפסיקה לתכנן איך היא תחזור לאנגליה. בגיל
שמונה-עשרה היא התחתנה עם אחד בשם אבירם קישון, היא כבר לא
זוכרת למה, אולי בגלל הצבא. אחר כך הוא עזב, התקשר למסור שהכל
בסדר ומאז ועד היום, שמונה שנים, הוא כנראה עדיין בסדר, כי היא
לא שמעה ממנו משהו אחר. בנתיים, היא חיה על הקיצבה מהביטוח
הלאומי, ורוב הזמן קוראת מגזינים לנשים.

ולמרות שהחיים שלה היו די משעממים בסך הכל, עכשיו היא חייבת
לכתוב אותם, בקיצור, רק את הדברים החשובים. כי כשכותבים מכתב
התאבדות צריך לקצר, למי יש זמן לקרוא מכתבי התאבדות ארוכים.
אבל מהבוקר היא יושבת ככה, מול הדף, וכל מה שכתוב בו זה רק -
"החלטתי למות. שלום עולם."
אולי הבעיה העיקרית היא, שמרגרט לא בדיוק יודעת למי היא כותבת
את המכתב. כי אפילו שאחרי מכתב כזה לא מצפים לשום תשובה, מישהו
צריך לקרוא אותו. היא חשבה לשלוח אותו לאבירם, אם הוא עוד זוכר
אותה, אבל נדמה לה שהוא כבר עזב את הארץ והיא לא ידעה לאן. שני
הדודים שלה מתו ביחד, לפני חמש שנים, בתאונת דרכים. אבל מישהו
צריך לקבל את המכתב הזה, מישהו חייב לזכור אותה, להתאבל עליה,
ללוות אותה בדרכה האחרונה.

מרגרט לבשה את הבגדים הכי יפים שלה, התאפרה ויצאה לרחוב. היא
זכרה שלא רחוק מהבית שלה יש איזה פאב. כבר בדרך כמה בחורים
שרקו לה, והיא הרגישה שהיא הולכת למצוא אותו, את האחד, את זה
שיתאבל רק עליה.

היא נכנסה לפאב. בקצה ישב בחור די גבוה עם שיער שחור. הוא מצא
חן בעיניה מהרגע הראשון. הם החליפו מבטים, הוא חייך והיא
התיישבה לידו. קראו לו רון והוא עבד באיזו חברת מחשבים. הם שתו
כמה בירות ואחר כך הלכו לדירה שלה.

מרגרט התעוררה בבוקר, כשרון לצידה עוד ישן. היא בהתה בנקודה לא
ברורה בתיקרה, מנסה לחשוב על צעדיה הבאים. משהו בלילה האחרון
בילבל אותה, היא חשה מין עירבוב דביק וחמצמץ של התרגשות וכאב.
היא נזכרה מתי היתה הפעם האחרונה שחיפשה את "האחד". זה היה קצת
לפני שפגשה את אבירם. היא הגיעה לגיל שבע-עשרה וחצי והרגישה
שהיא כבר חייבת למצוא את המישהו שלה. גם אז היא התלבשה והתאפרה
הכי יפה, אבל מי בכלל הסתכל עליה. ועכשיו, היא לא חיפשה הרבה,
רק איזה מישהו שיחשוב עליה קצת אחרי שתמות, שידע שבכלל היתה
קיימת אי פעם מישהי בשם מרגרט קישון. ואז - היא פגשה את הבחור
הזה, ששוכב כאן לצידה. זו לא היתה אהבה כמו במגזינים שקראה.
אבל נדמה לה, ולו לרגע, שמה שהיא מרגישה הוא טוב. כל כך טוב.
רק אחרי כמה דקות היא שמה לב שהוא מסתכל עליה. כשמבטיהם
הצטלבו, הוא ליטף את פניה, ואמר ברוך, "נראה לי שאני מתאהב
בך".
כל מה שמרגרט הצליחה להוציא מהפה היה איזה "וואו" מגומגם, והיא
נעלמה באמבטיה. היא פתחה את ארון התרופות, שהיה מלא בסכיני
גילוח וכדורי שינה. היא אספה אותם בידה ודחפה אותם לפח. רק את
המכתב נשאר לה לגנוז. רון.

כשחזרה, הוא כבר היה לבוש ואמר שהוא חייב ללכת, ושהוא יתקשר.
"הכנתי לך קפה במטבח, אם אין לך התנגדות". היא התחננה שישאר,
אבל הוא התעקש.

היא ניגשה למטבח ולגמה מהקפה. היה לו איזה טעם מיוחד, מריר
ונעים. קפה בטעם של רון, חשבה. היא הוציאה מהמגירה בחדרה את
המכתב.

מתחת לשורה הקצרה שכתבה היו משורבבות עוד כמה מילים בכתב זר.
רון ראה את זה, שבה ואמרה לעצמה, לא מאמינה. בגלל זה הוא מיהר
לעזוב. הספל התחיל לרעוד בידה, והיא קראה.
"מרגרט. נדמה לי שאני באמת אוהב אותך.
ולכן, אני לא מוכן לראות אותך סובלת ולו לרגע.
אני אוהב אותך, ולכן אני נותן לך לבחור.
אני נותן לך למות, בלי לסבול.
מקווה שנהנית מהקפה.
שלך, רון".