נמאס לי לשבת על החוף, כל יום הייתי חותך מהאוניברסיטה ועכשיו
כשנשארתי לבד זה כבר לא היה אותו דבר. החלטתי שאני צריך לקחת
את עצמי יותר ברצינות, כעבור כמה רגעים החלטתי לוותר על
הרצינות, הטיעון המנצח היה שזה פשוט לא בשבילי. אחרי עוד חצי
שעה של טיגון בשמש התל אביבית החלטתי שאני צריך לחזור לצבא,
נוסטלגיה של נעורים והשתובביות העלתה בלבי געגועים לרס"ר שלי.
סיימתי את הבירה בלגימה ארוכה, התלבשתי ויצאתי לבקו"ם.
הש"ג המניאק לא רצה להכניס אותי בלי צו גיוס, ניסיתי להסביר
לו שוב ושוב שאין לי צו גיוס כי אני את השירות הסדיר שלי כבר
עשיתי ועכשיו אני רק רוצה לתרום למדינה בזמנים טרופים, הדפ"ר
מסרב להבין את מה שאני אומר לו, קורא לי משוגע ומבקש ממני
בנימוס שאני אעיף את התחת שלי מהמקום ושאפסיק לזיין לו את
השכל. החלטתי שאני לא אדחוף את האף למקום שאני לא רצוי בו
ואנסה להתגייס לצבא אחר, העלתי חרס בחיפושי. מדוכא ומותש אחרי
הכשלונות בעת חיפוש אחר צבא להתגייס מצאתי את עצמי יושב בפאב
שבתל השומר, רוב האנשים לא שמעו מעולם על הפאב הזה אבל אם
מתאמצים מוצאים אותו בקלות. הורדתי שוטים בקצב, ניסיתי להטביע
את יגוני בתוך האלכוהול אבל גם כאן מאמצי העלו חרס. באותם
רגעים ממש עיני נחתו על בחורה, לא ניתן להגיד עליה שהיא הייתה
דוגמנית, אולי גם כמה אנשים היו טוענים שהיא די מכוערת אבל
באותו הרגע זה לא ממש הפריע לי. החלטתי שאני משפר את מצב
העניינים בזה הרגע, ניגשתי אליה והשתמשתי במיטב כישורי כמחזר
לטיני חושני, היא החזירה לי מבט בעיניה החולניות, שקועות עמוק
עמוק בתוך ארובותיהן, האטתי את קצב דיבורי כמה שיכולתי אולם
עדיין היה נראה לי כי אינה מבינה מילה מדברי. הזמנתי אותה
לדרינק ואחר כך לעוד אחד, בנתיים המשכתי לספר לה אלף ואחת
מעשיות, היא לא הוציאה מילה אחת מפיה. הרגשתי די מטופש להמשיך
ככה אבל כל רגע כזה של שתיקה שעבר עשה אותה מושכת יותר ויותר
בעיני. היא לא התעלמה מדברי, היא פשוט העדיפה לשתוק, אולי
דיברתי שטויות. סיפרתי לה שנותרתי ללא חברים וללא כל מטרה
בחיים, ציינתי בפניה גם את העובדה שזה מתחרז, היא העלתה חיוך
קטן על שפתיה הדקות, המשכתי וסיפרתי לה על רצוני להתגייס לצבא,
כל צבא, והיא עדיין שומרת על שתיקה.

נחפזנו לצאת מהמקום, תפסנו מונית, זה היה הרגע הראשון שבו היא
פצתה את פיה, "הרצל 73", אחרי שאמרה לנהג את הכתובת המשיכה
בשתיקתה הרועמת. נגמרו לי המילים והמעשיות. הם לא ממש נגמרו לי
פשוט כבר רציתי לשמוע אותה אומרת משהו, לא משנה מה, כל דבר
שעולה על רוחה. נהג המונית נסע כמו משוגע, הייתי בטוח שאנו
עומדים להתרסק וצופה לנו מוות בטוח, הרמזורים לא היוו בפניו
פונקציה, לא נראה לי כי הוא הבחין בקיומם, הוא כמעט דרס זקנה
כשעצר את המונית בחריקת בלמים מול הרצל 73. היא שילמה, אני
הודיתי לנהג באדיבות.
"אתה רוצה קפה?" ברגע שנכנסו לביתה היא החליטה לפצוח את הפה
בקול חלוש. כמעט ולא שמתי לב שהיא פנתה אליי, כבר התרגלתי
לשקט. "כן אני יודעת שאתה מופתע," מעצבן שככה היא פתאום היא
התחילה לדבר ולא נראה לי שהיא הולכת להפסיק, "תשמע פשוט אני לא
מדברת מחוץ לבית, אני מפחדת מכל החיידקים ומזה שאני אגיד
שטויות," היא הלכה למטבח להרתיח מים אבל את הפה היא לא סתמה,
היא התחילה לדבר ללא הפסקה, יורקת מילה אחר מילה משלחת אותן
לעברי, היא הגבירה את הקצב עם כל דקה שעברה, כל המילים שלה
התערבבו לי בראש, "אל תבין אותי לא נכון אני לא חולת נפש פשוט
אני לא מרגישה בנוח כשאני בחוץ, אני לא מרגישה בבית כשאני
בחוץ", אולי זה כי את לא בבית חשבתי לעצמי. בשלב הזה התחלפנו
בתפקידים, נתתי לה להשלים את כל הדיבור שהיא איבדה בזמן שהיינו
בחוץ. עכשיו היא סיפרה לי מעשיות, על דודים חולי הגה, על זה
שלפעמים היא פירומנית ולפעמים היא חולת נקיון כפיתית, על זה
שלפעמים היא פורצת לבית החולים וגונבת תרופות, בקיצור בחורה
לעניין. היא לא חיכתה הרבה זמן וגם בזמן שהתפשטה היא המשיכה
לדובב כל מיני סיפורים, "פעם אחת שפרצתי לאיכילוב השומר הרוסי
קלט שהמנעול פרוץ..." אני המשכתי להביט בה בעיני עגל, היא
המשיכה לדבר ולהתפשט. כששנינו היינו ערומים נותר רק פרט אחד
שלא ידעתי עליה, "תגידי איך קוראים לך?"

בבוקר הדברים תמיד נראים אחרת, אולי זאת התאורה השונה או שמה
זה הפרספקטיבה האנושית שמשתנה אחרי שינת לילה ויכול להיות שזה
שילוב של שני הדברים האלה, החלטתי שאני לא בעמדה לדון בעניינים
כגון אלו. שירה קמה עירומה מהמיטה, גלי אור דקים שבקעו דרך
התריסים המוגפים הציפו את עורה החלק בפאזל של אור וצל. שם בעצם
הכל נגמר, באותו הרגע היא הוציאה מבחנה מתחת למיטה, דחסה אותי
בכח פנימה. הייתי המום ובכלל לא חשבתי להתנגד. היא מזגה לתוך
המבחנה פורמלין והניחה אותה על מדף, כשהסתכלתי סביבי שמתי לב
שלאורך כל המדף עמדו עשרות מבחנות, מלאות בגברברים ברברנים
שכמותי. ידעתי ששכחתי לבדוק משהו.