כשאני יושבת בכיכר וחושבת לעצמי "למה אני פה?" או כל מחשבה
פילוסופית אחרת תמיד יבוא מישהו ויפריע.
כשאני רוקדת לעצמי וזה מחרמן מישהו תמיד הוא יבוא להפריע.
וכשאני מנסה להרוג את הכאב בדרך זו או אחרת תמיד יבוא מישהו
ויפריע.
אז למה בעצם אני נלחמת בהם? למה בעצם אני לא מצטרפת אליהם? הרי
ממילא אני לא נחשבת. הרי ממילא הם רואים אותי בלונדינית ריקה
מתוכן.
הרי בסופו של דבר אנחנו כאן כדי לנצל. ואותי תמיד מנצלים.
ואם אני נפגעת. אז אני לא מתלוננת... וכולם פשוט ממשיכים. אז
בסופו של דבר... אני בדיוק כמוהם...
והרי אם אני עוזרת... אז מיד מורמת גבה... למה אני עושה את זה?
ואף אחד לא מאמין לי שהרווח שלי הוא הנאה קטנה שאני כן יכולה
לעזור...
אף אחד לא מאמין לי שמה שעשיתי היה באמת בטעות... אף אחד לא
מאמין לי שאני לא רוצחת...
כשטרחתי לפתוח את הפה ולשאול מישהו מה חושבים עלי קיבלתי תשובה
של "זונה מסוממת קטנה ודפוקה" ושכל מה שאני בעצם עושה כאן זה
להיות הצעצוע והעבד של כולם.
והרי לאף אחד לא באמת איכפת מה עובר עלי... ואם איבדתי את
הדברים הכי יקרים לי בגלל היותי אותו צעצוע...
אני כבר יודעת שאת אותם דברים אני לא אקבל... לעולם לא אהיה
אהובה כמו שמגיע לי... רק בגלל זה... אני יושבת וחוזרת
לסמים... לשתייה ורק בגלל זה רצחתי... כדי שהם לא יסבלו
כמוני... רק את עצמי אני לא יכולה להרוג... זה בלתי אפשרי...