אני פה כבר כמה ימים, אני לא בטוח בדיוק כמה, המציאות מתערבבת
עם חלום, אני מרגיש שאני יכול ללעוס את האוויר מרוב שאין הוא
מציאותי. השמש הצליחה להשחיל כמה קרני עור דרך העננים שמכסים
את הבתים שלנו, העשויים מרשמלו, הכל פה ממתקים, הרצפה ממתקים
השמיים ממתקים והאוויר, כבר הזכרתי שהוא מסטיק. יש כאן אנשים
אמיתיים ואוהבים וחוץ מהם ומהפרחים הכל שוקולדים.
יש כאן פרחים ממש יפים, פרחים כמו בציורים, כמו החיים פה שהם
בעצם ציור, ציור אחד גדול, צבעוני, מלא חיים...

הגשם מרטיב לי עכשיו את הציור וכל הצבע מתחיל לדהות, השוקולד
כולו מתנקז איכשהו לבור ביוב שאליו אנחנו בד"כ בורחים, הגוונים
כבר אפרוריים כל כך... נדמה שנשאר רק שחור ולבן וגם הלבן הולך
ונגמר, מחשיך, אש פגזים מפלחת את השלווה המאיימת הזאת, אך האור
אינו מספיק בשביל להאיר את האזור הזה,הבוכלה שלנו כולה חשוכה,
אנחנו מכנים בוכלה את מה שנשאר מהקירות האלה,שבנתיים כאילו
מפרידים בנינו ובין העולם, אבל הכל מתפורר, יש לנו ברז אחד
שאבא הפך אותו למקלחת, עם חתיכת צינור שמצא, אבל בחורף המים שם
קפואים ואין אפילו שמש להתחמם, אז אם מתקלחים חייבים אח"כ
להתחיל לרוץ או משהו, כדי להתחמם ואחרי שאתה מתחיל לרוץ אתה
מגלה שרודפים אחריך ואז אתה כבר מצטרף לשאר הילדים שהתחילו
לרוץ לפניך וככה אתם רצים ומדי פעם כשלא רודפים אחריכם, אז
בשביל להמשיך לרוץ מישהו מחליט להתחיל להתגרות בחיות הברזל
האלה והן לא תמיד מרחמות, זה תלוי במצב רוח.

אבא חזר עכשיו, הוא פצוע, הוא אמר לי לרוץ לגי'רו שני בלוקים
לידנו להביא לו חתיכות בד שיוכל לחבוש את עצמו. הבעיה היא
שבנינו ובין ג'ירו יש ברזל ואני לא רוצה לצאת לשם עכשיו,
במיוחד בקור הזה, אבא שלי מתעצבן ורגע לפני שמאבד שליטה על
יצריו וחמתו, הוא מאבד שליטה על גופו ונופל ארצה,ליד הפרח שאמא
השאירה כשעזבה, הפרח שכבר מזמן נבל.

אני עדין בבוכלה רק שעכשיו אני כאן לבד, שזה נורא נדיר כי בד"כ
חיים 7 אנשים או יותר בבוכלה, אבל הבוכלה הזאת מקוללת, בכל
הכפר מכנים אותה "בוכלת אל חער", שבשפה שלהם זה קירות שמביאים
מוות.
עלי הקללה עוד לא השפיעה. אבא לא כאן כבר שלושה חודשים, אני
מקווה אבל שהוא עזר מספיק ושהוא עכשיו נח לו בגן-עדן, אמא ברחה
מכאן יחד עם קבוצה של עוד בערך 10 אנשים שהבינו שכאן כבר אי
אפשר לחיות יותר, לפחות זה מה שהם אמרו, אבל בנתיים המצב די
סביר, הגשם כבר הפסיק השמיים מתבהרים והשמש יצאה קצת, אני
מתעקש שוב לצבוע את הציור שלי, על הלכלוך, על מפלצות הברזל,על
המוות על הכל אני מכסה בצבעי אדמה שאני אוסף, מצייר את הפרחים
מחדש וצובע את העולם הזה בשמחה, לכסות על העצב שלי, של עולם,
שבוכה, שנמצא בשכבות מתחת, בשכבות שהגשם כל פעם חושף.
ואני מצייר הפעם גם את אבא, ולא רק את אבא... גם אותי.

אני פה כבר כמה ימים, אני לא בטוח בדיוק כמה, המציאות מתערבבת
עם חלום, אני מרגיש שאני יכול ללעוס את האוויר מרוב שאין הוא
מציאותי. השמש הצליחה להשחיל כמה קרני עור דרך העננים שמכסים
את הבתים שלנו, העשויים מרשמלו, הכל פה ממתקים, הרצפה ממתקים
השמיים ממתקים והאוויר, כבר הזכרתי שהוא מסטיק.יש כאן אנשים
אמיתיים ואוהבים וחוץ מהם ומהפרחים הכל שוקולדים. יש כאן פרחים
ממש יפים, פרחים כמו בציורים, כמו החיים פה שהם בעצם ציור,
ציור אחד גדול, צבעוני, מלא חיים...