הייתי פעם ילדה קטנה.
אני זוכרת, נראה לי הייתי בסביבות כיתה א'.
חשבתי על זה ואמרתי לי זה לא יקרה.
אז בזמנו (לפני 11 שנה בערך) זה לא היה נפוץ. היה מקרה פה מקרה
שם. אני זוכרת היה איזה ילד אחד שזה קרה אצלו. וחשבתי עליו.
אבל ידעתי שאצלנו זה לא יקרה. אנחנו נורמלים.
(הוא היה קצת מוזר. לא היו לא חברים. הוא היה דיסלקט וירדו
עליו)
אחר כך גדלתי ושמעתי אולי על עוד מקרים.
בסביבות כיתה ד,ה זה קרה לחברה (לא הכי קרובה ולא הכי רחוקה)
שלי.
השמועות התחילו לעבור ובנוסף היא גם עברה לדירה קטנה יותר.
אבל אני עוד הייתי אופטמית , כי עדיין היינו נורמלים, עדיין
הכל היה עוד בסדר וגם שום סימנים לא היו. אפילו הם עדיין לא
ידעו!

הייתי אז ילדה קטנה תמימה. וגם לא היה לי במה לחשוד. הכל היה
כרגיל.
אבל הזמן חלף ובסביבות כיתה ו' זה קרה.
בהתחלה הם נעלמו פתאום  מדי ערב ולא אמרו לאן.
זה לא שלא שאלנו...
פשוט איכשהו הם תמיד הצליחו להתחמק מתשובה.
אבל יום אחד בלי שום אזהרה מוקדמת כששאלתי אותם לאן אז היא
אמרה:
"אני ואבא לא מסתדרים אנחנו הולכים לייעוץ"

חחח הייתי אז ילדה קטנה ותמימה
" לנו זה לא יקרה"... מצחיק