"יקירי," התחלת,
"לא יודעת למה בחרתי לקורא לך יקירי, דווקא במכתב הפרידה שלך.
אתה כבר לא יקירי וחוץ מזה מעולם לא קראתי לך יקירי, שמות
אחרים היו לי בשבילך, המון שמות - בייבי, קושקוש, מתוקי,
פינוקי, כירבולית, אהובי, מושלם שלי, יפה שלי, נסיך, מלאך וללא
ספק היו עוד, אבל הם לא משנים, הם חלק מן העבר.
אז שוב: יקירי,
אני לא כותבת לך עכשיו בכדי לגרום לך להרגיש רע, או להצטער על
כל מה שקרה. אני לא רוצה שתביע חרטה, אני כותבת לך מכתב
נוסטלגי. כדי שגם בעוד עשרים שנה, כשיהיו לך חיים חדשים,
נהדרים עם אישה נהדרת וילדים יפיפיים עם העיניים שלה. עדיין,
לא תשכח אותי ולא תשכח את כל הדברים יפים שהיו לנו, הדברים
היפים שאתה זרקת.
אתה זוכר את המקום הזה? הבאת אותי לכאן אחרי שאכלנו במסעדה,
באנו לראות את השקיעה אבל כהרגלנו לא הצלחנו לתפוס אותה. היא
התחבאה בין העננים. וכאן, משמאלי, מעבר לגדר פעם היו פרחים
סגולים וכבר אז ידעת כמה אני אוהבת סגול, טיפסת מעל לגדר,
למרות שיש שלט מאוד ברור שאוסר על כך וקטפת לי פרח יפיפה, הפרח
הראשון שהבאת לי. עוד לפני שהיינו חברים והרבה לפני שהיינו
מאוהבים. שמרתי אותו, עוד יש לי אותו ואת כל שאר הפרחים שקטפת
לי. הם אומנם נבולים אבל הם עדיין שלי.
אתה זוכר את ההתחלה שלנו? עם החיזורים החמודים שלך, הרומנטיקה
הסמויה ואת הפעם ההיא בה שכבנו על המיטה וידך לאט הגיעה מתחת
לחולצתי, אך הפסקתי אותנו ברגע האחרון, "אסור" אמרתי. לא לקח
הרבה זמן מאותו רגע עד שהבנתי שאיתך אני רוצה להיות."
"כאן אני נכנסת לסיפור..." לחשתי לך, ניערת את ראשך ושוב
התעלמת. ממשיכה במכתב:
"אני רוצה שתזכור את כל הדברים שהיו שלנו. את שפשוף האף בתוספת
קולות קטנים ומתוקים של ''Eeeeeeeeee'' לשפשוף ארוך ו''Ee''
לשפשוף קצר יותר. את פוזת השינה שלנו בה אנחנו מכורבלים אחד
בתוך השני וידינו עוטפות, שלי אותך ושלך אותי, בהרגשה כל-כך
מושלמת. את האובססיביות שלי ל"שקע" שלך ולפלומת השערות הקטנה
שבתחתית ה-Belly שלך. את השעות הארוכות והאין סופיות בג'קוזי
כאשר ראשי בשקע הכתף שלך ואתה מלטף את שדיי בעדינות. את השעות
הרבות בהן שיחקת לי בשיער, מעביר את אצבעותייך בין קבוצות
הבלונד ומלטף בדרך את צווארי. את הנשיקות הארוכות והרטובות
שנמשכו שעות ומעולם לא הספיקו לי. את הפעם הראשונה שלנו, הפעם
הראשונה שלי שהייתה כואבת - "כאב של אהבה" אם תרצה.
לא התכוונתי שיצא מכתב ארוך, אבל יש לי המון זיכרונות וכל-כך
כואב לי לחשוב שתשכח. הכול נגמר כל-כך מהר, עוד לפני שהספקנו
לבחור שיר, אולי ה"אהבה מתה" היא הבחירה הנכונה, אבל זה לא
נכון, כי האהבה שלי לא מתה, האהבה שלי עוד כאן, בתוכי. צועקת
לי מבפנים. לכן אני עושה את זה, אני רוצה להרוג אותה, את
האהבה.
פעם אמרתי שאני לא מבינה למה אנשים מתאבדים בגלל אהבה, הרי
לכולם בלי יוצא מן הכלל נשבר או ישבר הלב מתישהו בחייהם ולמרות
זאת עדיין המדינה מאוכלסת. אז שיסבלו בשקט והזמן יעשה את שלו.
אבל אני לא רוצה שהזמן יעשה את שלו! אני לא רוצה שזה יכאב
פחות, לאהוב אותך פחות, לא רוצה להתגבר ולהמשיך הלאה. לא
מוכנה!"
"די מתוקה, אל תבכי." ליטפתי את שערך. ניגבת את דמעותייך
והמשכת לכתוב...
"שיניתי את דעתי, אני לא אכתוב לך גם את החלקים הרעים שהיו
לנו."
"אני גאה בך." לחשתי באוזנך.
"כל הריבים הקטנים על חוסר היחס, היעלבויות מהערות חסרות טקט,
על האקסית שתמיד בצבצה לה ברקע ושמרה על שלה מרחוק."
"כנראה שלא..."
"לא כי אני רוצה שתשכח אותם. אלא כי זה מכתב הפרידה שלי
וברגעים אלה, האחרונים שלי, אני לא רוצה. והדמעות הנפולות על
הדף, שמרחו את הדיו של העט שלי, אומרות הכול.
אוהבת אותך ורק שלך. לנצח.
אני."