"מתוקונת, אל תעשי את זה! תפסיקי!" צרחתי לך מבפנים, "אני
לא שווה את זה!" אבל את לא הקשבת, המשכת בשלך. זורקת אותי,
זורקת אותנו.
כבר ארבעה ימים עברו מאז שהחלטת שאת לא רוצה יותר, זו לא הייתה
החלטה פזיזה, להפך, חשבת על החסרונות - על כמה את מכאיבה
לאנשים אחרים, על כל אותם אנשים שתתגעגעי אליהם, על כל הדברים
שעוד לא עשית ועל הדירה הסגולה שתכננת כבר לפרטי-פרטים עם חברה
שאת עוד צריכה להחזיר. אבל גם חשבת על היתרונות, יתרון בעצם -
רק להפסיק את הכאב.
אז אחרי ארבעה ימים ומספר לא רב של מכתבי פרידה, כי המון חברים
אין לך. תמיד אמרת שמעט חברים טובים יותר טובים מהמון חברים
סתמיים. אז מכתב להיא, מכתב להוא, חלק מצטערים על העבר והשאר
על העומד לבוא.
ועכשיו את מוכנה ללכת, הכול מסודר, התלבטת שעות איך את רוצה
לעשות את זה, עם כדורי השינה, שלמזלך יש לך המון או ע"י חתיכת
הוורידים?
בהתחלה אספת את הכדורים אל תיקך והתחרטת, לא רוצה ללכת
בעדינות, רוצה להשאיר מאחורייך משהו, חוץ ממני.
ארזת תיק ובתוכו ארנקך, מפתחות למכונית, מחברת ועט כי עוד נותר
לך מכתב אחד אחרון לכתוב, דיסק, המכתבים שכתבת, מעטפה ריקה
וסכין קטנה, חדה וצנועה.
"גם אני באה!" הצהרתי, אבל המשכת להתעלם. "לאן אנחנו
נוסעות? ולמה אנחנו סתם יושבות באוטו?!" הוצאת מהתיק את הדיסק
היחיד שיכול להרגיע אותך והגברת כמה שרק יכולת, התנעת את האוטו
והתחלת לנסוע. נסעת לאט, לא רוצה להגיע מהר. שרה בקולי קולות
יחד עם המוזיקה ובוכה כפי שלא בכית מאז אותו יום.
"לאן אנחנו נוסעות?" שאלתי. את רק הגברת את קולך יותר לצלילי
המוזיקה. "לא יעזור לך להגביר." לחשתי ואת שמעת.
נסענו קצת פחות משעה, לא שמתי לב בדיוק דרך איפה נסעת, נרדמתי
בדרך וכשהתעוררתי כבר לא בכית. "אז לכאן באת, מכל המקומות."
אני זוכרת את המקום הזה, היית שם איתו עוד לפני שאני הכרתי
אותך, סיפרת לי. המקום אליו הוא לקח אותך אחרי הארוחה הראשונה
שלכם, מצפה קטן מעל חיפה. "כאן? מכל המקומות היפים שהיו לכם?!
ודווקא מהתקופה בלעדי?... תעני לי כבר!!!" אבל לא, ממשיכה,
כאילו לא שומעת.
מקום די נידח, אז אין חשש שמישהו יבוא פתאום ויפריע לך וגם ככה
מוקדם עדיין ועד שמישהו יבוא לראות את השקיעה ייקח זמן.
התיישבת על המעקה ואת התיק הנחת איפה שהוא ישב לצידך, הוצאת
מתוכו את המחברת, את העט והתחלת לכתוב.
רוצה לכתוב לו, על כל הדברים שהיו לכם, הרעים והטובים כאחד,
שחס וחלילה לא ישכח:

"יקירי," התחלת,
"לא יודעת למה בחרתי לקורא לך יקירי, דווקא במכתב הפרידה שלך.

אתה כבר לא יקירי וחוץ מזה מעולם לא קראתי לך יקירי, שמות
אחרים היו לי בשבילך, המון שמות - בייבי, קושקוש, מתוקי,
פינוקי, כירבולית, אהובי, מושלם שלי, יפה שלי, נסיך, מלאך וללא
ספק היו עוד, אבל הם לא משנים, הם חלק מן העבר.
אז שוב: יקירי,
אני לא כותבת לך עכשיו בכדי לגרום לך להרגיש רע, או להצטער על
כל מה שקרה. אני לא רוצה שתביע חרטה, אני כותבת לך מכתב
נוסטלגי. כדי שגם בעוד עשרים שנה, כשיהיו לך חיים חדשים,
נהדרים עם אישה נהדרת וילדים יפיפיים עם העיניים שלה. עדיין,
לא תשכח אותי ולא תשכח את כל הדברים יפים שהיו לנו, הדברים
היפים שאתה זרקת.
אתה זוכר את המקום הזה? הבאת אותי לכאן אחרי שאכלנו במסעדה,
באנו לראות את השקיעה אבל כהרגלנו לא הצלחנו לתפוס אותה. היא
התחבאה בין העננים. וכאן, משמאלי, מעבר לגדר פעם היו פרחים
סגולים וכבר אז ידעת כמה אני אוהבת סגול, טיפסת מעל לגדר,
למרות שיש שלט מאוד ברור שאוסר על כך וקטפת לי פרח יפיפה, הפרח
הראשון שהבאת לי. עוד לפני שהיינו חברים והרבה לפני שהיינו
מאוהבים. שמרתי אותו, עוד יש לי אותו ואת כל שאר הפרחים שקטפת
לי. הם אומנם נבולים אבל הם עדיין שלי.
אתה זוכר את ההתחלה שלנו? עם החיזורים החמודים שלך, הרומנטיקה
הסמויה ואת הפעם ההיא בה שכבנו על המיטה וידך לאט הגיעה מתחת
לחולצתי, אך הפסקתי אותנו ברגע האחרון, "אסור" אמרתי. לא לקח
הרבה זמן מאותו רגע עד שהבנתי שאיתך אני רוצה להיות."
"כאן אני נכנסת לסיפור..." לחשתי לך, ניערת את ראשך ושוב
התעלמת. ממשיכה במכתב:
"אני רוצה שתזכור את כל הדברים שהיו שלנו. את שפשוף האף בתוספת
קולות קטנים ומתוקים של ''Eeeeeeeeee'' לשפשוף ארוך ו''Ee''
לשפשוף קצר יותר. את פוזת השינה שלנו בה אנחנו מכורבלים אחד
בתוך השני וידינו עוטפות, שלי אותך ושלך אותי, בהרגשה כל-כך
מושלמת. את האובססיביות שלי ל"שקע" שלך ולפלומת השערות הקטנה
שבתחתית ה-Belly שלך. את השעות הארוכות והאין סופיות בג'קוזי
כאשר ראשי בשקע הכתף שלך ואתה מלטף את שדיי בעדינות. את השעות
הרבות בהן שיחקת לי בשיער, מעביר את אצבעותייך בין קבוצות
הבלונד ומלטף בדרך את צווארי. את הנשיקות הארוכות והרטובות
שנמשכו שעות ומעולם לא הספיקו לי. את הפעם הראשונה שלנו, הפעם
הראשונה שלי שהייתה כואבת - "כאב של אהבה" אם תרצה.

לא התכוונתי שיצא מכתב ארוך, אבל יש לי המון זיכרונות וכל-כך
כואב לי לחשוב שתשכח. הכול נגמר כל-כך מהר, עוד לפני שהספקנו
לבחור שיר, אולי ה"אהבה מתה" היא הבחירה הנכונה, אבל זה לא
נכון, כי האהבה שלי לא מתה, האהבה שלי עוד כאן, בתוכי. צועקת
לי מבפנים. לכן אני עושה את זה, אני רוצה להרוג אותה, את
האהבה.
פעם אמרתי שאני לא מבינה למה אנשים מתאבדים בגלל אהבה, הרי
לכולם בלי יוצא מן הכלל נשבר או ישבר הלב מתישהו בחייהם ולמרות
זאת עדיין המדינה מאוכלסת. אז שיסבלו בשקט והזמן יעשה את שלו.
אבל אני לא רוצה שהזמן יעשה את שלו! אני לא רוצה שזה יכאב
פחות, לאהוב אותך פחות, לא רוצה להתגבר ולהמשיך הלאה. לא
מוכנה!"
"די מתוקה, אל תבכי." ליטפתי את שערך. ניגבת את דמעותייך
והמשכת לכתוב...
"שיניתי את דעתי, אני לא אכתוב לך גם את החלקים הרעים שהיו
לנו."
"אני גאה בך." לחשתי באוזנך.
"כל הריבים הקטנים על חוסר היחס, היעלבויות מהערות חסרות טקט,
על האקסית שתמיד בצבצה לה ברקע ושמרה על שלה מרחוק."
"כנראה שלא..."
"לא כי אני רוצה שתשכח אותם. אלא כי זה מכתב הפרידה שלי
וברגעים אלה, האחרונים שלי, אני לא רוצה. והדמעות הנפולות על
הדף, שמרחו את הדיו של העט שלי, אומרות הכול.

אוהבת אותך ורק שלך. לנצח.
אני."

את המכתב קיפלת, הכנסת לתוך המעטפה והרמת את עצמך לכיוון
המכונית. הוצאת את הסכין הקטנה ועשית את מה שהיה עלייך לעשות.
בשלב הזה כבר לא הייתי לצידך, לא יכולתי להישאר איתך ולראות
אותך נוטשת.

בעיתון למחרת בבוקר היה כתוב שמצאו אותך אחרי כמה שעות, כשזוג
זוג צעיר הגיע לראות את השקיעה וראו את גופך שוכב לו שליו בתוך
המכונית.
לכתבה קראו "עוד נערה שהתאבדה בגלל אהבה." ובאותיות הקטנות
הוסיפו "לא נמאס כבר מסיפורי ה'אהובי למה עזבתני? אני מתאבדת.'
הקבועים?!" אבל אני בטוחה שזה לא היה משנה לך. ואת תשמחי לשמוע
מתוקונת שליד הכתבה על התאבדותך שמו תמונה של שניכם, מאושרים
ומאוהבים.