[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נטי קינסקי
/
עפעפיים

דפקתי בדלת, "סליחה?" שאלתי ופתחתי את הדלת, "דוקטור?"
"כן! כן?" נשמע קול מרוחק. "מי זה?"
"אני שרון פיירברג, יש לי תור לשש וחצי."
"אה כן. הקדמת נכון?"
"כן." עניתי. כנראה, אם הוא אומר.
"שבי בבקשה. מה הבעיה?"
"העפעפיים שלי."
"סליחה?"
"כואבים לי העפעפיים."
"סליחה?" הוא שאל שוב בקול מבולבל.
"כן. הם... שורפים לי כל הזמן."
"איזה כאב?" שאל. אוף, הרופאים של היום. ואומרים שהרפואה בארץ
מתקדמת.
"כאב..." ניסיתי לתאר, "כאב צורם, באזור אליו העפעפיים נעלמים
כאשר העין פקוחה. צריבה נוראית בנקודת הראות הכי גבוהה של
העין."
"כמה זמן זה כבר ככה?" הוא התקרב אל עיניי ובחן אותן בפקידה.
"חודשיים וחצי, שלושה חודשים מקסימום."
"ומה בדבר הנפיחות סביב העיניים, האודם והשקיות, מתי הם החלו?"

"לפני שבועיים בערך" ציינתי, "בגללם באתי אלייך היום."
"אני מבין." אמר בקול מאוד רפואי ובטוח, "אני חושב שאני יודע
מה הבעיה גברת... פיירברג? נכון?"
"כן, דוקטור."
"כמו שאמרתי, אני חושב שאני יודע מה יש לך. אבל אני לא רוצה
לומר לבטח ולכן אני אתן לך כמה הפניות לבדיקות כלליות - צילומי
רנטגן, בדיקות שתן, דם - הדברים השגרתיים בעיקר."
"איזה קשר יש לכל הבדיקות הללו לעיניים שלי?" שאלתי בטון מעט
כועס, הוא לא ענה. "מה אתה סובר שיש לי, דוקטור?"
"אני עוד לא יכול לומר לבטח..." התחיל, "תעשי את הבדיקות כמה
שיותר מהר ותחזרי אליי עם התוצאות. נמשיך משם."
"אוקי. ומה בינתיים?"
"בינתיים?" שאל בתמיהה.
"כן, העפעפיים. איך אני מקלה על הכאב?"
"אה נכון, העפעפיים. בינתיים אין לי מה לתת לך לפני שאדע לבטח
מה יש לך. נסי לשים תיונים ומשחות הרגעה סטנדרטיות."
"טוב. תודה." אמרתי ויצאתי מהמשרד.





דפקתי בדלת, "סליחה?" שאלתי ופתחתי את הדלת, "דוקטור?"
"כן! כן?" נשמע קול מרוחק. "מי זה?"
"זאת שרון שוב." הוא יצא מתוך החדרון הסמוך והסתכל לעברי.
"אה! זאת עם העפעפיים. פיירברג! כן. מה שלומך היום?"
"אותו הדבר. חזרתי עם הבדיקות."
"יופי יופי. הראי לי אותם בבקשה." הושטתי לעברו את ערמת
הניירת, הוא עיין בה במשך כמה דקות ואז הניח אותה על הרצפה
לידו. הוא לא אמר דבר.
"טוב, יש לך איזו משחה? טיפות עיניים? משהו לתת לי כנגד
הצריבה?"
"תאמרי לי גברת פייר..."
"פיירברג." תיקנתי.
"כן, תאמרי לי שרון, אפשר לקרוא לך שרון?"
"כן, כן, בטח."
"העפעפיים כואבים לך גם כשאת עוצמת את העיניים?"
"כן."
"וכשאת ישנה?"
"אהם... לא, למה שיכאב לי כשאני ישנה?"
"אני מבין."
"יופי. אז תיתן לי משהו?"
"אני מצטער גברת פיירברג."
"שרון" תיקנתי.
"כן. אני מצטער, אבל אין לי מה לתת לך."
"מה זאת אומרת? אמרת שאתה יודע מה יש לי ושזה בר טיפול."
"את צודקת, אבל חוששני שטעיתי. יש לך משהו שברפואה עוד אין לו
שם ולצערי ועוד אין לו תרופה."
"מה זאת אומרת אין לו שם ואין לו תרופה? אז מה יש לי?!"
"תירגעי שרון..."
"גברת פיירברג." תיקנתי. "עכשיו תאמר לי בבקשה מה קורה
לעיניי?"
"כן. זה כך, ה... 'מחלה' שלך נגרמת כאשר הנפש, הפסיכולוגים
מכנים את זה מחלת נפש אך ברופאה זו ידוע בתור וירוס חדש שתוקף
כאשר הגוף כל-כך, איך אני אסביר לך... חסר אונים, כן, חסר
אונים ורוצה להתפרץ בצעקות, בכי - כל אחד והדרכים שלו - אך
האישיות לא נותנת ומחזיקה את זה בפנים, על מנת להראות חזק, לא
להישבר - עוד לא ברור לנו לחלוטין."
"אני עדיין לא מבינה דוקטור."
"טוב, אני אסביר לך בפשטות. המקרה שלך נגרם בעקבות, איך
לומר... שברון-לב."
"אל תתערב בחיי האישיים בבקשה."
"זו לא הכוונה שלי. הכוונה שלי הינה ששברון הלב היה כה חזק
והרצון שלך לשמור על הכאב בפנים ולא לתת לעינייך לדמוע גרם לכך
שעינייך התייאשו ממך והן פורקות את הכאב החוצה בדרך הקשה. ז"א.
לא דרך דמעות, אלא דרך כאב."
"אבל לעולם לא חשתי צורך בבכי ולמה שהעפעפיים שלי יכאיבו לי?"
"תשווי את זה למקרה בו מישהו נמצא במצב כה מסובך, אך הוא לא
פונה לעזרה. לא לחבריו לא לפסיכולוגים ולבסוף, הוא מתאבד. זאת
אומרת, הוא נפתר מהכאב, ע"י כאב והפסקת קיומו. בדיוק כפי
שעושות לך עינייך."
"אבל... דוקטור, אין פתרון? תרופה?"
"צר לי. אבל לא. את חיכית זמן רב עד שבאת אליי לטיפול, עכשיו
מצבך חמור מעבר לגבולות הרפואה. כמו סרטן שמתפשט וכבר אין דרך
ללכדו."
"אין מבינה, אז אני אמשיך עם הכאב הזה לנצח?"
"אני מצטער יקירה, כנראה לא הייתי ברור מספיק. מחלת העיניים
שלך - כמו אדם מתאבד וכמו סרטן מתפשט - ישתלט על כל איברייך עד
שהצער יכרסם אותם לחלוטין ואז תחדלי להיות."
"אבל... מה אוכל לעשות בינתיים?"
"יש המעדיפים לבלות את ימיהם האחרונים בקרבת אנשים קרובים ויש
את אלו שטוענים שהצער כה גדול עד שאין להם אנשים קרובים והם
מעדיפים למות, חלקם מתאבדים והחלק הגדול הולך לישון, כי כפי
שכבר ציינת, כשאת ישנה לא כואב לך.
פסיכולוגים טוענים שזה כך מפני שכאשר אתה ישן אתה נמצא בעולם
אוטופי, מושלם משלך ושם טוב לך."
"אני מבינה, דוקטור. תודה על הכול. באמת." אמרתי.
באותו זמן חשבתי על כל-כך הרבה דברים, אנשים ומקומות.
וצער זרם בי כמו נהר גועש שנשפך למעיין מלא בילדים קטנים מלאים
בשמחת חיים.
צער מהסוף? או צער שנמצא בי כבר ימים, שבועות?
לא ידעתי ולא רציתי לדעת, רק רציתי ללכת לישון.
כל הדרך הביתה חשבתי וחשבתי, אבל לא בכיתי, החזקתי הכול -
כי ילדות גדולות לא בוכות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יאללה, יותר
מהר.
אתה מחכה להזמנה
מיוחדת??




שלי


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/12/03 8:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נטי קינסקי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה