יושבת בחדר שספג כל-כך הרבה דמעות ועצב, אני כבר עייפה מהיום
שהועמס עליי ומהרגשות שהציפו אותי. יושבת מול המחשב ומנסה
לכתוב את כל הדברים שקרו כאן בשעות האחרונות, כי על כאב של
אחרים הרבה יותר קל לכתוב.

אני נזכרת איך הוא דפק על הדלת,
"אפשר?"
"בטח"
הוא נכנס והתיישב על הספה, אני קמה משולחן המחשב ומתיישבת על
הכורסא,
"אני עד כדי כך גרוע?" הוא מתחיל. לא מחכה שאשאל.
"מה?" שאלתי. אם הוא רוצה תשובה - שיסביר את השאלה שלו באופן
ברור יותר.
"אני לא מבין אותה (אשתי). היא כועסת וצועקת ונטרפת, אומרת
שאני בעל רע, שאני לא מפנק, לא קונה לה פרחים, לא לוקח אותה
למקומות ולא מנשק.
אז נכון, אני לא טיפוס רומנטי. אבל אני דואג לה, דואג למשפחה
ולילדים, מכין ארוחות ערב, לוקח לחוגים ומפרנס. אני עד כדי כך
גרוע?!"
הוא שואל כאילו מחכה לתשובה ואני רק בוהה. מנסה שהמבט שלי לא
יביע רגש או דעה. מהנהנת.
"היא אומרת שאני לא מתייחס אליה ושאני קבור כל היום במסך
הטלוויזיה ונותן לה להרגיש לא רצויה ולא אהובה. זה נכון, אני
באמת רואה טלוויזיה מהרגע שאני מגיע הביתה. אבל זה לא כי אני
לא אוהב אותה, זה כי משעמם לי. היא משעממת אותי. החיים משעממים
אותי. ועכשיו היא החליטה שהיא רוצה חופש, אז היא עוזבת יומיים
בשבוע, נעלמת מהבית. ואיך אני אמור להרגיש? יומיים אני לבד
בבית, בדאגות ובמיטה.
זה לא שאני לא אוהב אותה, בתקופות הטובות אני אוהב לחבק אותה,
ללטף אותה, לנשק אותה ולאהוב אותה, אבל מה בתקופות האלה? כשהיא
קרה ומרוחקת, איך אני יכול לאהוב אישה קרה? מה אמור לגרום לי
לאהוב אותה?"
הוא שותק ואני שותקת. כי אין לי מה להגיד, מה לייעץ. שיעזוב
אותה ויתחיל מחדש כרווק בגיל ארבעים? או להגיד לו שיישאר
ויסבול בבית ובעבודה וישתעמם בכל שעות הערב כי הטיפול המשפחתי
נכשל כבר ממזמן?
אז אני מהנהנת, "אני מבינה" אומרת.
הוא מסתכל על השעון וקם מהספה, מחייך לעברי, חיוך עייף ויוצא
מהדלת.
אין צורך לקבוע עוד פגישה. הוא מגיע כשהוא זקוק לי, לי או
לאוזן קשבת. והדלת שלי תמיד פתוחה.
לפני שאני מספיקה לקום מהכורסא אני שומעת את דלת הכניסה נפתחת
וצעדים לכיוון חדרי,
היא פותחת את הדלת ונכנסת, לא מבקשת אישור, יודעת מה מקומה.
והנה היא מולי, אשתו.
אני מסתכלת על עיניה ורואה שהיא בכתה עד לא מזמן.
"מה קרה?"
היא לא עונה, אבל היא מתחילה לבכות, שוב. אני קמה מהכורסא
ומתיישבת לידה, מלטפת את שערה בעדינות ורק לאחר חצי שעה עוצרת,
מזדקפת ומעזה שוב לשאול,
"מה קרה?" היא מנגבת את דמעותיה בזריזות ומחייכת.
חיוך של ילדה קטנה שלא מאמינה שהיא בכתה מול החברים בגן, אבל
החיוך לא החזיק מעמד הרבה זמן והתחלף בפנים עצובות של אישה
עייפה.
"אני מרגישה שאני משתגעת. לא יודעת מה עובר עליי או למה. אני
רוצה לצעוק, לזעוק, לברוח. אני רוצה התחלה חדשה."
"מה קרה?" אני שואלת. לא מצאתי משהו יותר טוב לשאול.
"אני לא מוצאת את עצמי. בעלי לא מתייחס אליי וכל היום מרותק
לטלוויזיה. נכון שהוא בעל טוב, עוזר בבית ועם הילדים, אבל זה
לא בן זוג!
איך אני אמורה לאהוב מישהו שלא מתייחס אליי ולא נותן לי להרגיש
אהובה. הרי אהבה זה הכול, הכול סובב סביבה ומי שלא סובב סביבה
אין לו כלום. כל פרסומת בטלוויזיה כל ספר שנכתב ורק אני,
אומללה. מתפשרת.
אני רוצה חופש! אני רוצה לקום ולעזוב, להתחיל מחדש! אבל אני לא
מסוגלת, אני חנוקה. אז אני הולכת יום-יומיים בשבוע, נעלמת
מהבית, אבל הם לא מבינים אותי וכועסים, אומרים שזה לא בסדר
לקחת 'ימי חופשה' כי אני אימא ויש לי אחריות."
"אני מבינה." כמה אני רוצה להגיד לה שגם הוא היה אצלי, בעלה,
שגם הוא במצוקה! לומר לה את הצד שלו, אולי אז היא תבין! כי
מתקשרים הם לא.
אבל לא, אני לא יכולה. אסור לי. אם צד אחד ידע שהצד השני יודע
שהוא זקוק לעזרה ותמיכה לא יבטחו בי יותר. אז אני שותקת
ומהנהנת, נותנת לכל אחד מהם לפרוק את שלו.
מה אני יכולה לייעץ לאימא שיושבת כאן מולי ורוצה לעזוב את
משפחתה, זה לא כמו עם בעלה שלא יכולתי לומר לו מה לעשות, כי
שנינו לא ידענו.
לעומתו, האישה שכאן ניצבת מולי יודעת מה היא רוצה, היא יודעת
שרע לה והיא יודעת שמגיע לה טוב יותר.
אבל איך אני יכולה לתמוך? כשאני יודעת שהיא פוגעת בכל-כך הרבה
אנשים, אבל היא באה קודם.
ואני מנסה, באמת מנסה לא להביע רגשות, שלא תדע מה דעתי באמת.
אלה דעות ודעות הן לא התפקיד שלי פה. אני כאן בכדי להקשיב
ולשמש מקום מפלט.
היא קמה מהספה ומסדרת את עצמה, מנסה שוב להסתיר את הדמעות ואת
הכאב שבעיניה.
"להתראות" היא לוחשת בזמן שהיא מסדרת את שערה שהתבלגן.
מחייכת אליה.

"אבא סיים להכין ארוחת ערב, את באה?"
"כן אמא."

היא יוצאת מהחדר וסוגרת את הדלת מאחוריה. אני קמה מהספה, פונה
אל שולחן המחשב ומנסה לכתוב את כל הדברים שקרו כאן בשעות
האחרונות,
כי על כאב של אחרים הרבה יותר קל לכתוב.