[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליידי בלוז
/
הדוב שידע לדבר

בימים של טרם חוק ומשפט, בלילות שעליהם נאמר "האיש הישר בידיו
יעשה", חי לו באחת מהמדינות, שלימים ייזכר שמה לדיראון עולם,
פריץ דלפון שכל רכושו חלקת אדמה לא גדולה ויהודי אחד לעבדה
ולטפחה.

כל חבריו, שבעלי אחוזות היו, יכלו להרשות לעצמם להשתעשע בכאביו
של יהודון זה או אחר. והפריץ שלנו, מה יספר ובמה יתגאה בפני
חבריו. בעיה. וכך אנו מוצאים אותו ערב אחד ישוב במטבח, כוס תה
מהביל לפניו, והוא משתעשע ברעיונות שאפילו המחשבה לא יאה להם.
ובאותו הרגע ממש נכנס היהודי, כומתתו בידיו והוא מלמל תפילה
כנגד עין הרע.

יודע היהודי שגורלו קצר, כי עליו  לדווח שהיבול השנה לא היה
הכי-אי-יה-יי. להפתעתו, מגיב הפריץ בשמחה גלויה ובעוד נפשו
מתרוממת אל-על, היא מתרסקת כעבור שניה כשמכריז הפריץ, "שמע,
יהודון. אין לי ברירה. אני חייב להרוג אותך, ועוד הלילה."

"אבל מה, מה עשיתי... ע-ש-י-ת-י," מגמגם היהודי ומשפיל ראשו
וצווארו, "הרי אתה יודע כמוני, שלא אני אשם שהעכברים פשטו
בשדות, ולא היו מספיק גשמים, ואלוהים לא שעה לתפילתי, והתבואה
פחתה."

"כמובן שאני יודע, מה אתה חושב, שאני טיפש? ובכל זאת אני רוצה
להרוג אותך, לא בגלל התבואה אלא ככה סתם. מה יש, גם לי מגיע,
והיום יש לי אפילו מניע."

מכחכח היהודי בגרונו, מחפש אחר תגובה הולמת, מאין תגיח הישועה,
הלוואי והאדמה תפצה פיה ותבלע את הפריץ על כל רכושו. "אתה, אתה
זוכר את הקרקס, שביקר באחוזה שלך לפני כמה שנים? לא, זה לא
טוב, תמחק את מה שאמרתי, אתחיל שנית. אתה יודע, אתה יודע, אתה
יודע... אני אף פעם לא סיפרתי לך, אבל אני יודע ללמד דובים
לדבר.

עתה מגיע תורו של הפריץ לפרוץ בצחוק, וכמה שהתגעגע לצחוק הגון,
כזה שמיבש את הגרון, מרעיד את הכרס השמנה, מעמיק את החריצים
שעל מצחו ונותן סיבה טובה להמשך החיים או לחילופין להמשך הסבל
היומיומי.

"אתה באמת יודע ללמד דובים לדבר? תעזוב, אני לא מאמין לך."
"ואם אוכיח לך שאני מסוגל, תאר לך מה יקרה, כל החברים שלך
יקנאו בך, ובכלל..."

סביר להניח שהפריץ לא היה אדם רע, במיוחד אם נשווה אותו
לחבריו, בעלי האחוזות. אלה האחרונים נהגו להתעלל ביהודים שלהם
לפחות בשבוע והיו משלחים בהם את המשגיחים שלהם להכות בהם,
לאנוס את בנותיהם ולהעלות את ביתם באש. אלה גם נהגו לתלות כל
צועני, שנמצא חונה באדמתם, ומעת לעת גם דרשו וקיבלו את זכות
הלילה הראשון. והפריץ שלנו, לעומתם, הוא באמת רך וזך כשלג,
לפני שעגלות כבדות רמסו אותו בגלגליהם. וכיוון שזמנו בידו
הרינו מוכן לשמוע מה שיש ליהודון שלו לומר.

"טוב, המשך", הוא מגיב עתה כשהוא מנופף בשוטו לגרש זבוב מטריד,
ופוגע במקרה או שלא במקרה בזרועו של היהודי, מותיר בה סימנים.
"אני, אני מבטיח לך ללמד את הדוב שלך לדבר, ואם לא אצליח- תמיד
תוכל להרוג אותי."
"אתה יודע מה?"
"מה?"
"אתן לך שנה. אם תצליח תוך שנה ללמד את הדוב שלי לדבר- תישאר
בחיים, ולא..." הפריץ הרים את שוטו להכות בזרוע השניה. אחר
נמלך בדעתו. לא כדאי לפגוע בשתי הזרועות, לא ביום אחד. במיוחד
כשהוא היהודי היחידי, שנותר לפליטה.

וכך ממהר היהודי הביתה אל זוגתו המודאגת. בכניסה לביתו הרעוע
הוא מעטה על פניו חיוך שמח.
"אני מבינה שמצבנו לא טוב," לוחשת האישה, פניה חיוורות, "ספר
מה רצה ממך הפעם."
"זה שום דבר," מהסה אותה הבעל, "בואי, נלך לאכול."
"לא נאכל ולא אגיש אוכל, עד שלא תספר לי מה קרה."
"שום דבר רציני, בחיי. הוא רק רצה להרוג אותי ואחר כך שינה
דעתו."
"רק רצה להרוג אותך - זה חדש, ולמה השאיר אותך בחיים?"
"מדוע, גוזלית, אינך מרוצה מהסידור?"
"אני מאוד מרוצה, אבל למה, ומה יהיה עכשיו?"
"אין לך סיבה לחשוש, הכל יהיה בסדר."
"אולי בכל זאת לא."
וכשכלים כל הקיצים נכנע הבעל ומספר לאשתו הכל. מספר כל פרט, לא
מסתיר דבר, גם על הדוב סיפר ופניו לוהטות ועל כשרונו ללמד
דובים לדבר ואולי גם לרקוד.
"ואתה שאנן ואתה אינך מודאג? אני בכלל לא יכולה להבין
אותך..."

האמת, שגם אני לא מבינה את הבעל, אבל כנראה שניסיון החיים שלו
טוב משלי, כי בשלב זה הוא רק מגיב: "אוי, מידלה מיין טיירייס
קינט (אוי ילדתי, ילדתי היקרה), ראי, אינני מודאג."
"וכי למה שתהיה," מייבבת האישה חרישית, כאילו לעצמה, "אם אתה
תמות כבר לא תהיה לך סיבה לדאוג. הכל ייפול על כתפיי וכתפי
שלושת בנותיך. אתה באמת חושב שתוכל ללמד את הדוב לדבר במשך
שנה?"

יקירתי, הכל  יכול לקרות במהלך השנה. הפריץ יכול למות, אני
עלול להתפגר, הדוב עלול לקבל התקף לב ולצנוח. ואת יודעת הרי,
כי תמיד יש איזה סיכוי שאצליח ללמד את הדוב לדבר.

אז למה לדאוג כבר מעכשיו.

כן, אני יודעת. הייתי צריכה לקרוא לסיפור "הדוב שלא ידע
לדבר".
אבל תמיד יש איזה סיכוי קלוש, שאולי יצליח. למה להטות את הכף
מלכתחילה...




את האגדה שמעתי מפיה של חברתי מרים, שגם היא שמעה אותה בעת
שחלפה בשרשרת האגדות, שאדם מספר לרעהו כדי להקל על גזרות חדשות
לבקרים, ואני רק על תקן של מרגיעה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה אמורים לקרוא
קודם
את הסלוגן או את
השאר?


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/9/04 10:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליידי בלוז

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה