כשהייתי קטן, היתה חנות ממתקים של עלית מתחת למשרד של אבא שלי.
בתור ילד עגלגל משהו, תמיד הלכתי לאט כשהגעתי לחלק הזה של
הרחוב, בחנתי את חתיכות השמיים הקטנות והן עשו לי פרצופים
מחלון הראווה. לפעמים גם נכנסתי פנימה ורכשתי קצת תאווה.

אחרי כמה שנים, כשכבר ברור היה שלא מדובר בשומן ילדות
ושהצמיגים האלה לא ילכו לשום מקום לבד, נרשמנו (אמא ואני)
לסדנה של מירי בלקין.

באמת חכמה גדולה, לערוך פגישות לילדים שמנים בבית העיתונאים
בתל אביב, כשהדרך מהאוטובוס הקרוב ביותר עוברת על פני ארבע
פיצריות, שתי גלידריות, מאפיה, בורגריה או שתיים וכמובן, שבע
מסעדות "גריל-בר-על-האש - שאוורמה בפיתה 10, בלאפה 15".

הזמן עובר, הרחוב השתנה, עלית סגרה 18 חנויות ברחבי הארץ
והמשרד של אבא כבר עבר דירה. אני כבר לא ילד עלגלגל ורחוב איבן
גבירול בתל אביב כבר לא מה שהיה מאז הפך להיות מקדש לאלוהי
הפוליטיקה.

אבל לפני שבוע, כשהלכתי ברחוב איבן גבירול, בשלוש לפנות בוקר,
עברתי ליד המשרד הישן של אבא.

שם, למטה, ממש באותו המקום, לצד חנות השמלות היוקרתית, הסתתרה
לה חנות קטנה של שוקולד. ובחלון הראווה נצנצו להן חתיכות קטנות
של שמיים, עטופות בהילה זהובה, קורצות לי לשלום.