מה שרציתי אמש במשורה
ניטח עליי היום כגשם עז
המרחק הלך והצטמצם
ביני לביני
ככל שגדל והתעצם
בינך לבין מה שהיית באמת
חשבת שבאת אליי מן השאול
צחוקך הרעיד את חיי
רק אני ידעתי אותך
בעל פה, על בורייך,
ללא הכחל והסרק
המסתתרים מאחורי פרגוד
שנינותך הידענית
הדבש שניגר מעינייך
המיס את הירוק שבעיניי
בהבטחה שתבעת ממני
שלעולם אהיה לך אל
האל האחד, היחיד
כי אין בלתו
הטבע, אמרת לי, טעה
כאשר יצר אותך
לא יתכן שתהיה אמיתי
ואני גיחכתי באהבתי
ליטפתי את שיערך
ולחשתי באוזנך שאני
אין לי אל
לא אמונה ולא תפילה
הן מושחתות מידותיי
אני ראוי לגיהינום
והרוחני שבי אינו אלא
תאוותי לדעת
אותך, את הכל
לאבד עצמי לדעת
את צחקת שוב כאילו
שמעת בדיחה קורעת
על רקע עגמומי מפי ניק דרייק
הבטנו זה בזו ממרחק מדומה
שכן הקרוב אינו אלא גדול
והרחוק קטן יותר ומעורפל
הבל, ציור נוף ממוקש
וקריר של קונסטייבל
מגן עדן זה, שנגלה לך
ועד לגבעת הגיהינום שבאופק
הבל הכל, קין.