רק שלא ישוב על עצמו
סיפור פיגמליון.
נוכחותך מולי,
יש בה כדי לברוא
פיסת חיים לכאורה,
פיסגה נשגבת,
נקייה מאהבה ומדם,
ניצבת זקופה,
ספומאטו אלוהי,
עירומה ונעדרת משקל
ואני עירום כביום מותי.
פטמותייך מזכירות לי,
להבעיר בך אש,
להתחמם לאורה,
לבל ישגה גופי
ויבער אף הוא
מקץ שעה
בחשכת הקיארוסקורו,
הגחת מן השחור,
מניפה חרב גדולה וחדה,
לאור להבות לוחשות,
לקטוף את תודעתי,
אל תוך שק פשתן,
כיהודית המקצרת באחת,
את גאוות הולופרנס.
אני חש את בטנך,
מתכווצת באין אדון,
אל השחור חזרת,
בראש מורם של מנצחת,
משכבתה האש לחשת לי,
להדליק את גופך המחודד,
עיניי שוטטו בסקרנות
אחר הפס הלבן
שהותיר החוטיני באחורייך.
ופערתי אותך לרווחה,
עד כי רווח לך ותשני,
עכשיו תחלמי חלום מתוק,
כמו קופידון הישן,
שנת ישרים.