"אני אוהבת אותך".
זה כל כך כואב לשמוע את זה בלי להרגיש.
זה לא היה ככה תמיד, רק לאחרונה.
כשאנחנו נפגשות הכל טוב ויפה - נשיקות, חיבוקים, התאהבות
מחדש...
אבל אח"כ שוב הבודדות. שוב הדיכאון. שוב המחשבה של "אני לא
שווה שום דבר".
אני שונאת את זה.
היא יודעת שאני צריכה אותה והיא לא פה. אח"כ היא לא מבינה למה
להגיד לי שהיא אוהבת אותי זה כבר לא מספיק.
היא אומרת שהיא תפצה על זה מאוחר יותר, כשהיא תפסיק לדאוג לאבא
שלה, כנראה.
אני יכולה להתרגל לזה שאני תמיד שניה. קודם אבא שלה, אח"כ
אני.
למה זה ככה? כי הבטחתי לא לפגוע בעצמי, אז זה כבר לא מדאיג
אותה שאני אעזוב אותה? אז מה אם הבטחתי. מבפנים אי אפשר למות?
כבר מתתי.
אז על מה יש לה לפצות?
אני אתרגל לבוא שניה. אחרי הכל, משפחה זה הדבר הכי חשוב בחיים,
אז אני לא צריכה לצפות ליותר.
כל כך קשה לי. כל כך חשוך בתוכי.
זה כמו עשן סמיך שמתפשט בכל גופי עד שלא אוכל לנשום.
היא כבר לא משמחת אותי כל יום. היא עושה את זה פעם ב... ,
כשאני עצובה, וכשיש לה זמן היא מפצה - ככה המעגל.
אבל לא תמיד מצליחים לפצות. לפעמים זה פשוט מאוחר מדי.
זה רק עניין של זמן עד שהיא תעזוב אותי, כמו כל אחד.
נמאס לי לבכות. נחסמתי. לבכות זו חולשה בשבילי. ואם אני אתחיל,
אני לא אפסיק.
כי יש כל כך הרבה עצב וכאב בתוכי שצריך להוציא.
אנורקסיה זה דבר שמפחיד אותי. אבל אני מוצאת את עצמי מנסה
להרזות יותר ויותר. אולי ככה אעלם.
לפעמים אני מרעיבה את עצמי, לפעמים פשוט אין חשק לאכול.
זה לא נראה שלמישהו איכפת. אם מישהו שואל מה איתי, זה רק כדי
לדעת/לרכל/להראות שכאילו איכפת.
אני מתכננת לנסוע לאבא שלי בגיל 18. נראה אם אחיה עד אז.