לארז

זו פשוט שאלה של השקפה.
שאלה של השכמה.
משכימי קום ייטיבו להשקיף על העולם באור ראשון.
אתה מוצא את עצמך פתע מהרהר בהשקפת העולם שלך ולא מוצא בה שמץ
קלוש של עניין.
למשל בוא ונאמר, שאתה חושב על עצמך כעל יצור מיני, ופתאום אתה
מבין שהמחשבות שלך כיצור מיני, הרצונות שלך והתשוקות, לא
מבטאים שומדבר ולא משפיעים על החיים שלך בכלל. פתאום אתה מבין
שכל המיניות הזו זה צורך פסיכולוגי שמשרת אינטרסים של אנשים
שמטרתם להעמיד אותך בתוך עמודת סטטיסטיקה ואף לערער את ביטחונך
והערכתך העצמית כדי לשכנע אותך לעשות דברים שאולי לא היית עושה
במצב דברים אחר.
פתאום אתה קולט שהפעילות המינית (העילאית?) נתפסת בעיני אנשים
שהיית רוצה "לפעול" איתם בנושא, כמשהו מגוחך ואולי אפילו
נלעג.
או אולי בוא ונתייחס לסיגריות. אתה מתייחס לסיגריות שלך כאל
מדד חברתי. כאל מיצג חברתי. כאל כלי להיות שותף חברתי. אבל אתה
מתכחש לזה. אתה סולד ממה שאנשים מכנים - לחץ חברתי.
ואז אתה מהרהר מדוע בעצם התחלת לעשן. מחפש תירוצים לנסיבות.
למסיבות. זה קוד שקיים אצל בני נוער. סיגריות זו הכוונה,
שלמעשנים יש איזושהי עליונות, בגרות, אומץ או השכלה בכל הקשור
לחיים הגדולים שאורבים לנו - משום שהם מעשנים. ואז אתה חושב
שזה קשקוש, ומדליק סיגריה.
ואם כבר הגענו עד הלום אז אולי בוא וניגע בתרבות. התפיסה שלך
את עצמך כאדם תרבותי, אולי אפילו יוצר (תרבות?), מתערערת
לחלוטין בכל פעם שהרוח משנה את כיוונה. ואתה כל כך עסוק בלחשוב
שאתה מבין ויודע להתמודד ואתה כל כך עסוק בלחשוב שאתה מתבגר עד
שאתה נעמד במקום ואפילו לא צועד בו. שלא לדבר על מקורות היצירה
המדוללים שקיימים במסגרת המתוארת לעיל.
ובכן ככה, משקים קום המתבונן באור ראשון, מהרהר בסקס, סיגריות
ומעט תרבות, אתה הולך לאיבוד בתוך העולם הזה שאתה כל כך מתאמץ
להיות שייך לו, להתאים לו. העולם שאתה שואף לקרבך בכל פעם שאתה
מצית לך סיגריה והעולם שאתה כל כך נהנה ממנו בכל פעם שאתה
גומר.