בוקר.
היא פה.
אני מסתכלת עליה, שערה עדין ורך נופל ברכות על כתפיה, גופה
מצומק בעצב של עצמו ונראה שאי אפשר לראות... אבל היא לא יודעת
שאני צופה בה נושכת שפתיים כל בוקר, רק כדי לקום ולהתחיל את
היום.
עוטה עליה בגדים שנואים, מביטה בכאב במראה, מסרקת את השיער
ומשפריצה בושם לימוני... וככה יוצאת אל העולם.
צוחקת, מחייכת, צועקת, אבל בפנים שם בחושך, הכל אחרת, שקט יותר
מתבונן, גם אני מתבוננת בה מהצד, מנסה לשכנע את עצמה שאצל
אחרים זה ככה, שכולם מסתכלים על הורידים ורואים דם, כאב
משתחרר, שכולם מסתכלים על אוכל ורואים אומללות, שכולם מרדימים
את עצמם בדמעות.
היא מטיילת ברחוב, ובראש רושמת את המכתבים שתשאיר אם יום אחד
יהיה לה האומץ, לעשות את הצעד הסופי... מהרהרת למי תעשה הקדשה
אישית, ומה הדרך הטובה ביותר, פחות כאב או יותר, ומי יבוא
לגלות את הגופה, ורק אני יודעת כמה היא רוצה שיעצרו אותה, לא
רוצה להיות עצובה יותר, לרצות לברוח, למות.
בשעת דמדומים, עולה בה רצון לפרוץ הכל, לצעוק שהכאב לא ינצח,
שהיא תדרוש שיהיה לה טוב... אבל שעת דמדומים היא התקופה הכי
קצרה ביום.
בלילה, כשהיא שוב מרדימה את עצמה בדמעות, מקווה לא להתעורר
ביום שאחרי... אני שוכבת לידה ומחבקת אותה, אבל יודעת שהיא לא
מרגישה לא יודעת שאני שם.
המנחק שעולה לה בגרון, ומילים, כל כך הרבה מילים שאין למי
להגיד, אולי רק כי היא רוצה להגיד למישהו מהצד, ואני מקשיבה לה
תמיד.
אני כל כך פוחדת לאבד אותה... אבל היא... היא לא יכולה לשמוע.