אחרי מסיבת סמים ביער שכוח אל התעוררה היא, שפשפה את עיניה
שנצבעו שחור. כוס קפה וסיגריה. הראש דופק כפטישים וכואב וצורב
לה מבפנים. עירומה היא מתרוממת ועוטה על עצמה שכמיה אדומה.
ואמא נכנסת לחדר תוך שהיא חופרת עם מזרק בתוך הוריד "סבתא
חולה" היא אומרת ומשתעלת שיעול מחניק. "תביאי לה את זה" אומרת
בצרידות ומושיטה קופסא ירוקה לתוך ידיה הרכות. הדבר היחיד
שנותר רך בילדה הזאת. היא צועדת בחורשה ולא רואה את האור,
מסביבה הכל צבוע אפור. שבילים אינם מסומנים במקום הזה, גם אין
מטיילים. בפינה הקבועה מוצב שלט "כאן זאב, סוחר בסמים קלים, אל
תדפקו כי אין דלת!" היא ניגשת אליו בעיניים חלולות מושיטה לו
שטר בידיים רועדות, הוא לוקח את הקופסא שהביאה מבעוד מועד
וממלא אותה ולא, זאביק לא פוחד. היא מצמידה את הקופסא לחיקה
וממשיכה בדרך המעיקה. בצד הדרך היא רואה את שלגי, שלגיה. שבעה
גמדים אונסים אותה. קצת עצוב אבל אסור להתערב כי כמו בדרבי גם
ליער חוקים משלו עם כל הצער והכאב. על האדמה הלחה ציפור מתה
אוכלת פירור לחם אחרון, היא יודעת שתראה את עמי ותמי אי שם
בקצה המסדרון ואכן הם עומדים, תמימות ילדים, עיניהם נוצצות
למראה אנושי. היא רואה על עמי שהוא חש קצת טיפשי. אבל תמי בוכה
והוא צריך להיות חזק, הוא האבא עכשיו במקום ההוא שערק. ועיניה
של כיפה כבר רגילות למראות והלב לא נצבט גם כשסביבה מחול
מכשפות, מהעץ הגבוה נשמעת קריאה היא יודעת זה פיטר עם חברתו
הפיה. הם רבים ומתווכחים היא צועקת, מצקצקת, הוא בוכה, היא
מתלהטת, מה יש לך עם הקפטן הוא שואל בקול מריר? יש לו גדול
ובידו היחידה גם שריר, קפטן הוק פשוט עשיר". פיטר בוכה ושואל
את כיפה "מהו צדק?" כיפה מביטה למעלה שולפת אקדחה ולוחצת על
ההדק, הנה הרגה את הילד הנצחי כי לא בא לה על תמימות עכשיו וגם
כי הפיה לחשה לה "תרצחי!" והנה סינדי, סינדרלה היפה, תלויה על
עץ ונעל זכוכית זרוקה לידה. לגופה מהודק מכתב קצר, "אין לי כסף
התאבדתי והכל נגמר" כיפה מעבירה ליטוף על הגוויה, מזמזמת שיר
וממשיכה בדרכה. בסוף החורשה בית ממתקים, לא של המכשפה וגם לא
של האחים גרים, זה סבתא של כיפה בו גרה בשכירות משתעלת וצועקת
שהיא רוצה למות. כיפה מגיעה עם החומר הלבן וסבתא נרגעת. מפסיק
הבלאגן. דפיקה קולנית נשמעת על דלת הסוכר, חלון הביסקוויט
מתפורר, הופך להר. סבתא מסטולה, אז כיפה פותחת, סבתא בחדר,
צועקת, גונחת. בדלת עומד הציד עם מרקו שלא עוזב לו את היד,
"איפה זאביק"? הוא שואל מייד. כיפה בעיניים אדומות אומרת "אני
לא משתפת פעולה, ולא רוצה לענות". הצייד מבין עם מי יש לו עסק,
נכנס למטבח ומכין מלוואח עם רסק, מרקו יושב ובוכה דמעות שחורות
"אמא" הוא ממלמל ושפתיו נרעדות. כיפה אומרת לו בקול רציני
"תשכח מאמא, להיתקע באגדות זה מצב סופני". מרקו בוכה ועיניו
רטובות "אני לא שייך לכאן" ידיה של כיפה את דמעותיו מנגבות. אך
עיניה מבהירות שאין לו תקוות. מרקו היה פעם ילד תמים שחיפש את
אמא ורצה חיבוק חם ונעים, היום מרקו מתגלגל בחורשה ואין לו כסף
וגם אין אהבה, הוא שוכב על אדמת הבוץ הלחה וכיפה אדומה שרועה
לצדו, תקועה על טריפ מוכר, היא לא יודעת מי מחבק אותה עכשיו אם
הוא מכר או שמא זר.  מרקו עוצם את עיניו ועוד מקווה בסתר
לבו,שכיפה תפקח את עיניה יחד איתו ושניהם יתעוררו מסיוט הנורא
וימצאו עצמם בת"א באיזו דירה שכורה ואמא שלו תבוא כל שישי עם
סירים ועל הרצפה ישחקו שלושה ילדים, כלב קטן ינבח בשמחה,
"כיפה, הו כיפה,התעוררי אהובה, אם נרצה אין זו אגדה".


נכתב בהשראת שירו של רמי ברגר, ראו קישור
http://stage.co.il/Stories/256761#top