אני בן 54, מנהל מחלקה קארדיולוגית, נשוי לאשתי הראשונה זה 17
שנה, בבית יש לי גולדן רטריבר אחד, ילדה בת 12 וילד בן 8.
בחניה עומד הלאנדרובר מהדגם החדש ביותר, שאני משתדל להתניע
לפחות פעם בשבוע. מה עוד? סירת מרוץ עם מנוע יאמהה 2400 שש
בוכנות, טרקטורון הונדה שני מושבים, מנוי ליציע המרכזי של
הניקס וטלוויזיה בכבלים.

אני מצליח מאוד בכל קנה מידה. אשתי מדריכה לכתיבה יוצרת, ואם
כולם במשפחה הזאת יחליטו פתאום שהם לא רוצים לעבוד עד סוף
ימיהם, לא יקרה שום דבר נורא. לאף אחד אין בעיות שתיה, סמים,
או פחד משהייה עם תפוחי-אדמה במקומות סגורים. כולם זוכרים את
ימי ההולדת של כולם.

יופי-טופי. רגע. אני אוהב את העבודה שלי, ומקבל ממנה סיפוק מלא
בכל התחומים. חיי המין שלי יותר מבסדר, ואני לא משתמש
במשקפיים. הילדים די מוצלחים. נפסיק כאן.

אתמול עשינו ברביקיו אצל חברים, והבן שלהם, בן 20, הביא את
החברה החדשה שלו. שיער שחור ארוך, סוודר וג'ינס - לא ממש משנה,
רק שתקבלו תמונה. לא יפה באופן יוצא דופן, או חטובה בצורה
המלאכותית של FTV, אבל משהו בדיבור שלה, בחיוך העדין, האירוני
- לא יכול לומר בודאות. הייתי מהופנט אליה בהתחלה עד שתפסתי את
עצמי, והתחלתי להתנהג יותר יפה. רק שיהיה ברור, לא קורים לי
דברים כאלה בדרך כלל, ממש לא.

אז כבר לא לטשתי אליה עיניים כמו כלב רעב, בסדר. אבל תמיד
התיישבתי במקום שאני יכול להסתכל ולשמוע אותה בצורה ברורה, גם
אם הייתי צריך לסלק את דווין מהמקום שלו בטענה שיקשור את זאוס,
בלי סיבה של ממש. התעלמתי מהשיחות האחרות והקשבתי רק לה, מכניס
הערות שהיו רק חכמות או מצחיקות. השתדלתי, בהצלחה יחסית, לא
להיות מתרפס, להשרות ביטחון עצמי ושלווה גברית. מתחתי את
הכתפיים ומדי פעם אימצתי מבט מהורהר ועמוק.

היה לי ברור שכלום לא יהיה לי עם הבחורה הזאת. סביר להניח שלא
אראה אותה שוב לעולם. לא היה לי שום דבר בחיים ששווה לסכן
אותו. הייתי מודע לכל הדברים האלו לגמרי, אבל בכל זאת תהליך
קבלת ההחלטות המנטלי שלי היתה של בן 16. כנראה שבכמה מקומות
השפלתי את עצמי. יכול להיות שהילדים שלי קצת התביישו בי. אדית
התעלמה בחוכמה המעשית האופיינית לה - קשה לי להאמין שלא שמה
לב. זה זיעזע אותי. הפרימיטיביות התהומית של המין הגברי,
האינסטינקטים של אפריקה שמקננים כמו איזה גידול בלתי-מובס.
אדית היתה גדולה עלי כל-כך. בדרך הביתה הרגשתי כמו אפס מאופס.
תולעת שמנונית עיוורת שמגששת בעפר. יצור עלוב חסר זכות קיום.
"מה היא עושה?" שאלה אדית.
"מי?" שאלתי.
"ג'ניפר. החברה של מארק".
קראו לה ג'ניפר. אלוהים. "אה. נדמה לי שהיא סיימה תואר ראשון
בפיזיקה".
"נראית בחורה עם ראש על הכתפיים".
"כן". (נו מה יכולתי להגיד?)
"אתה חושב שהיא טיפוס של גברים נשואים?"
"מה? איך אני יכול לדעת? מה זאת אומרת?"
אדית שתקה והסתכלה החוצה מהחלון. אני דחפתי פנימה דיסק של
"גרייטפול דד".
"לא נראה שהם מתאימים". אמרה אדית.
"מי?"
"מארק וג'ניפר".
"כן".
"גם אתה שמת לב לזה?" שאלה וסובבה אלי את הראש.
"מה? כן, באמת היה נדמה לי שהם לא מדברים יותר מדי".
"הם לא דיברו בגלל שאתה לא נתת להם לדבר. אני מתכוונת לזה שהיא
נראית הרבה יותר בוגרת ממנו. הוא עדיין ילד. הוא חושב ומדבר
כמו בן 15".
פיספסתי בשנה. מסתבר שהתנהגתי כמו ילד בן 15, לא 16.
"כן, נראה לי שזה נכון". אמרתי.
"אז מה אתה חושב שהיא עושה אתו?" שאלה והסתכלה ישר על הצדודית
שלי, המבט שלי היה קפוא על הכביש.
"אולי הוא טוב במיטה". אמרתי כבדרך אגב.
"אתה חושב שהוא טוב במיטה?"
"אני? מאיפה אני צריך לדעת? מה זאת אומרת?"
"אני לא טוענת ששכבת אתו, דיוויד. תירגע. רק שאלתי אם אתה חושב
שהוא טוב במיטה".
נאנחתי. "לא. לא במיוחד. הוא לא נראה לי רגוע מספיק".
"אז מה אתה חושב שהיא עושה אתו?"
"מאיפה לי לדעת? אולי בגלל שההורים שלו עשירים".
"היא נראית כמו אחת שתלך עם מישהו בגלל שההורים שלו עשירים?"
"אדית, מה את רוצה ממני?"
"אני לא רוצה ממך כלום. אני רק מנסה לנהל שיחה לא מחייבת, כמו
ששני אנשים שנוח להם אחד עם השני יכולים לנהל".
הרצועה השנייה בתקליטור התחילה לקפוץ. ניסיתי ללחוץ על כפתור
ההוצאה ועליתי על פסי ההרעדה לצד הכביש. אדית הוציאה את
התקליטור והכניסה אותו למארז.
"אז?" שאלה. "היא נראית לך אחת כזו?"
"לא". אמרתי.
"גם לי לא". אמרה וחרה להביט מהחלון.
"למה את חושבת שהיא אתו?" שאלתי לבסוף.
"אולי בגלל שהוא יפה. אני לא חושבת שאני טובה בלהבין בחורות
בגיל הזה".
"גם אני לא". פלטתי.
היא העיפה בי מבט.
"אבל גם לא ממש מעניין אותך להבין אותן, נכון?"
"למה את אומרת את זה ככה?"
"כי זה נכון, לא?"
"אני לא יודע למה את מתכוונת. מה את רוצה בכלל?"
"תפסיק להעמיד פנים, היית מספיק מגוחך עד עכשיו".
ניסיתי למצוא תחנה ברדיו.
"תעזוב", אמרה וסילקה לי את היד. "אתה תנהג".
"אני נוהג", אמרתי כמו אדיוט. "ואני גם יכול לחפש תחנה
ברדיו".
"באמת, אתם הגברים מוכשרים להדהים בכל מה שנוגע לטכניקה".
הידיים שלי רעדו ושוב עליתי על פסי ההרעדה.
"דיוויד, תירגע בבקשה. תתרכז בנהיגה. אני אשתוק, אם אתה לא
מסוגל לדבר ולנהוג בו זמנית".
משהו צריך לקרות. משהו בוטה, משהו מזעזע. הרגשתי שאם לא, אני
הולך למות, ומשהו היה צריך לקרות. איזו משאית שתחתוך אותנו
ואני אציל אותנו ברגע האחרון, או שוטר יעצור אותנו על מהירות
ואני אשכנע אותו לוותר הפעם, או שנגלה איזה פורץ בבית ואני
אזנק עליו ואקח לו את האקדח.
 
שום דבר מזה לא קרה. הגענו הביתה בלי לומר עוד מילה, ואני
נכנסתי ישר להתקלח. ניסיתי לעשות סדר בדברים, כמו שעושים
באיבחון קארדיולוגי ראשוני. ארוע או מאפיין, תגובה, מסקנה -
ושוב ארוע.
הופיעה הנקבה הזאת, ואני פתאום מתנהג כמו ילד בן 15. אני מרגיש
מושפל, ואז מחפש מפלט בדמיונות של ילד בן 12. השלב הבא צריך
להיות גיל 9. מה היה עושה ילד בן 9? ואח"כ? אולי כדאי שפשוט
אגש עכשיו ואתחיל לינוק חלב מהשדיים של אדית? חלב נמצא בשד רק
בתקופה שלאחר הלידה, הזכרתי לעצמי. פתאום ידעתי מה אני צריך
לעשות. אני צריך להיזכר כמה אנשים אומללים וחסרי תוכן יש
בעולם, כמה שיכורים, כמה משפחות הרוסות, אנשים שהכיור שלהם
מטונף והמקרר שלהם ריק, שמשלמים בשביל מין עם ילדות מסוממות
בנות 14 ולא מסוגלים לנגב לעצמם את התחת. בעניינים האלה, אין
מישהו שמדבר ישר לעניין יותר טוב מצ'ארלס בוקובסקי. אדית
הזכירה אותו לעתים תכופות בקורסים שהעבירה, כדוגמה לכתיבה
אינסטנקטיבית, שמתבססת על חוויות אישיות, שדרכה אפשר להבין
היטב את חייו ועולמו של הסופר. אני זוכר שהיא נהגה לציין אותו
כדוגמה לשלב שסופר רציני צריך לעבור ולהמשיך הלאה. לא עזר לה
כאשר מדי פעם הכתירו אותו בעיתונים כגדול הסופרים האמריקאים
החיים כיום. קראתי אותו קצת בתיכון, אבל לא ממש אהבתי אותו.
היתה חסרה לי עלילה, היו חסרים התחלה וסוף - כל הספר היה אמצע
אחד גדול. הוא דיבר שוב ושוב על אותם דברים, כל מה שידע לעשות
זה היה להמר על סוסים, לשתות, לאבד עבודות, ולהיזרק על ידי
נשים. הוא כתב על זה בצורה אמינה, עקבית, אמיתית. אני משער
שכזה אדם הוא היה. איך אפשר אחרת? לבשתי טרנינג וירדתי
לספרייה. החדר היה מכוסה עץ, ומואר בצורה נעימה וחמימה. מזגתי
לעצמו כוס גדולה של חלב עם ליקר שוקולד וחיפשתי ספר של
בוקובסקי. רציתי סיפורים קצרים, וזכרתי שיש משהו כזה. הייתי
צריך משהו מהיר, מספק, נטול דמויות מורכבות או מניעים סותרים.
לא מצאתי סיפורים קצרים אלא ספר על רשות הדואר, שהיה מעין
תיעוד אוטוביוגרפי על חייו כדוור. פתחתי באמצע וקראתי במשך חצי
שעה. במשך החצי שעה הזאת הסתובב הדוור ברחוב ביום גשום וקר
והיה אומלל מאוד. כשהוא חזר הביתה הוא גילה שהרצפה בסלון שלו
מכוסה בקבוקי בירה ריקים, אז הוא הלך לחבר שלו שחברה שלו עזבה
אותו בשביל לשתות, והחליט לקחת למחרת יום חופש וללכת להמר על
סוסים.

סגרתי את הספר בדכדוך. הוא היה גדול. האיש הזה, האפס המאופס,
שדבר משמעותי לא היה לו בחיים, היה הבנאדם הכי אמיתי שיכול
להיות. הוא ידע בדיוק מה עושה לו השתייה, הוא סבל כדוור במודע,
והיה מאמלל את עצמו עם נשים באושר. הוא השאיר מאחוריו (או יותר
נכון, מלפניו) את כל מה שהיה לי, בלב שלם ושלווה סטואית. רוב
הזמן נכנע באושר לפרימיטיביות שייסרה אותי כל כך בגלל אחר
צהריים אחד. אדית נכנסה, לקחה כרך של האניציקלופדיה לציור
והפכה את הספר שלי בשביל לראות מה אני קורא. "זה הכי טוב
שמצאת?" שאלה.
משכתי בכתפי.
"זה זבל", אמרה ופנתה לדלת.
"אבל זה אמיתי", אמרתי בלבי.
היא הסתובבה. נבהלתי. הבנתי שאמרתי את זה בקול רם. ומה אני
אעשה עכשיו?!
"אז מה אם זה אמיתי?" אמרה. "אתה יכול לקרוא עיתון. גם זה
אמיתי". היא התקרבה.
נשמתי עמוק. כבר הייתי עמוק בבוץ גם ככה. לפעמים צריך להמר.
"זה מישהו שלא מפחד מהבינוניות. לא מפחד ממה שהוא באמת". אמרתי
בקול חנוק. "זאת לא בינוניות. זאת תחתית החבית. זוהמת ביוב.
אפסות מאופסת. ואני אגיד לך עוד משהו, שאני אומרת לכל
התיכוניסטים שבולעים את הספרים האלו בשקיקה. חבל מאוד שהוא לא
מפחד ממה שהוא באמת, וחבל מאוד שהוא לא מפחד מהבינוניות.
לפעמים הפחד מדרבן אנשים להתעלות על מה שנתן להם אלוהים בהיסח
הדעת. האינסטינקטים שלנו מורים לנו לשרוץ מול הטלוויזיה, בטח.
ומה הלאה? לשדוד את סבן אילבן? - זה כסף קל הרי, לא? לא צריך
להתאמץ. אקדח פלסטיק מספיק". היא עצרה מלהמשיך. "אני עייפה.
אני הולכת לישון. עשה לי טובה ותיפטר מהספר הזה אחרי שאתה
מסיים. אני לא רוצה שהוא יגיע לידיים של קריסטין בשלב הזה של
החיים שלה". והיא יצאה. יכולתי לחשוב על משהו להגיד לה בסוף,
לעזאזל. אבל אולי היא צודקת? אולי היא צודקת? שמתי דיסק של טום
וויטס. הוא נשמע שיכור לגמרי. זה היה מין בלוז חסר קצב, עטוף
במלמולים כבדים, צרודים. לא ממש מוזיקה. זה התאים לי לגמרי.
חזרתי לכורסא. אדית נכנסה ועצרה לרגע בלתי-נראה לשמע הדיסק.
היא ניגשה ולקחה כרך אחר של האניצוקלופדיה לציור. התכווצתי
בכיסא. מה היא תגיד על האוירה הדכאונית והשתויה הזאת שבחרתי?
אבל היא יצאה בלי להגיד מילה. היא כל כך חכמה! היא כל כך חכמה!
מה אני אעשה? חשבתי לצאת מהבית, ואז חשבתי שאם אני יוצא מהבית
אני מיד הופך למין הנרי צ'ינסקי כזה, הגיבור של צ'ארלס
בוקובסקי, בלי דרך חזרה. אז מה צ'ינסקי, אתה בא לעוד בירה?
רואה את החתיכה הזאת שם בקצה הבאר? רק בת 18, וכבר עם ניסיון
של יצאנית פריזאית מהוורלד וור טו. שתי כוסיות של וויסקי נקי
והיא שלך. אתמול היא היתה עם פונצ'קי, אמר שהיה פיצוץ.
זיקוקים. סופרבול. מחר אנחנו במגרש, לצ'ארלי יש חבר שאומר שיש
לו חבר עם מקורות שאומר שאיזו פינק ליידי אחת הולכת לקחת מחר.
הסיכויים שלה זה 1:18. אתה קולט איזה בוחטה אנחנו יכולים לעשות
עליה? אז תבוא, חבל שתפספס את המכה הזאת.' החלטתי לפספס את
המכה הזאת. אדית נתנה לי להירגע, אז כדאי שגם אני אתן לעצמי
להירגע. אני בן 54, בשם אלוהים. מנהל מחלקה! מי זה הנרי
צ'ינסקי לידי? ג'וק מעוך זה מי שהוא! ועכשיו אני מתחיל להרים
ת'אף. ממש לא רציתי שזה יקרה. אלוהים, לאיזה מין בנאדם אני
הופך?! איזה מין שמוק יהיר שמנצל את הכוח שלו בשביל לדרוך על
חלשים ממנו!? ובשביל מה? בשביל קצת כסף? ומה זה כסף? זה כלום,
אם אין לך מישהו לאהוב, מישהו שאוהב אותך.        
 
אותו לילה אני ואדית שכבנו שלוש פעמים, משהו שלא קרה מאז שיש
לנו ילדים, אני חושב. לפחות פעמיים זה היה ביוזמתה. היום שלי
למחרת היה מצויין. לא היה דבר שלא פתרתי במהירות ובמיקצועיות,
ושני פציינטים השאירו לי חבילות גדולות של שוקולד עם הקדשה
מרגשת. אחות חדשה הגיעה למחלקה. קוראים לה ג'ודית, ויש לה
רגליים ארוכות ותלתלים ג'ינג'יים ארוכים. בערב הלכתי עם ג'ון
למשחק של הניקס. הלייקרס באו לעיר, ועשינו להם חיים קשים. נכון
שהפסדנו בסוף, אבל נתנו פייט רציני. הניו-יורקים הם לא רכיכות,
ואת זה כדאי שכולם ידעו.