אני יושב לבד בקרון של הרכבת, רק אני, הכסאות המרופדים
והשולחנות הריקים והדוממים.
הצלילים היחידים שנשמעים הם צלילי הגלגלים שדוהרים על הפסים
והמוסיקה מהווקמן שמארח לי לחברה.
הנוף בחוץ הולך ונעלם לאט לאט, וכל מה שאני יכול לעשות זה
להביט על ההשתקפות שלי בזכוכית המלוכלכת של החלון.
אחרי כמה דקות עובר הכרטיסן הזקן, ובלי לומר מילה אני מגיש לו
את הכרטיס.
"טלאנק...טלאנק..." הוא מנקב במהירות את הכרטיס הכחול וממשיך
בדרכו, נעלם מחיי בדיוק כמו שהוא נכנס אליהם, מהר, בשקט, לא
מורגש.
ככל שאני מתרחק מהצפון שבו את גרה, האוויר הופך להיות יותר
מזוהם, יותר כבד, יותר...עירוני.
הנוף עובר לי מול העיניים במהירות, משתנה כל שניה, רק דבר אחד
לא משתנה בו.
השמש שכרגע עומדת באמצע השמיים, צובעת אותם באדום, כמו פנס ענק
שעומד לך מול העינים ומסמן את הגבול שבין היום ללילה, מסמן לי
שעוד יום הולך ונגמר.
אני זקן בעוד כמה דקות, עוד כמה שניות מהחיים שלי התנדפו להן
כמו עשן ברוח, מקרבות אותי אל הסוף הידוע מראש שיגיע בסופו של
דבר.
אם החיים היו סרט שחור לבן אז היינו משתלבים בו יופי, זוג
אוהבים צעירים שיושבים בתחנת רכבת שנמצאת בשום מקום,ממתינים
לרכבת, מקווים שהיא תאחר, ככה שישארו לנו עוד כמה דקות של
אוויר משותף, שדרת העצים זזה יחד עם הרוח, כמה ציפורים שעוד לא
הלכו לישון מציצות להן בשקט, האוויר כבד ונדבק לעור כמו מסטיק
ישן.
אני עדין מרגיש את הטעם של השפתים שלך מהנשיקה פרידה שנתת לי,
החום שלך עדין בוער במקום שבו נגעת בי, הניצוץ שראיתי בעינים
היפות שלך שאני כל כך אוהב עדין מקנן אצלי בלב.
עכשיו השמיים צבועים גם בסגול, כחול ועוד המון צבעים אחרים,
ואני לא יכול להפסיק להביט בהם, המראה פשוט מהפנט.
הרכבת ממשיכה בדרכה, כאילו רודפת אחרי הלילה, ממהרת אל עבר
החשכה שיורדת אל פני האדמה מלמעלה,והשמש נלחמת כדי להשאר שליטת
השמיים, אבל כמו כל ערב היא מפסידה, ובמקומה נולדים כל ערב
מליוני כוכבים שנעוצים בשמיים כמו מליוני סיכות קטנות
ונוצצות.
עכשיו היא כבר כמעט ונעלמה לגמרה, רק קצה עגול אדום מזכיר את
הגברת שהיתה שם למעלה כל היום.
הרכבת עדין נוסעת, וכל שניה אני מתרחק ממך עוד קצת, אבל אל
תדאגי, את תמיד איתי, עמוק בתוך הראש יש חדר קטן וסגול ושם
תלויה התמונה שלך, ואני יושב על כיסא נדנדה ישן, מביט בך
ומחייך, את תמיד איתי, אני לא אתן לך לברוח.
הנוף כמעט החשיך לגמרה, כבר הדליקו את המנורות בכבישים, מרחוק
הערים נראות כמו קיני גחליליות ענקיים.
השמש נעלמה, רק כמה קרניים קטנות ואדומות עדין נראות
לעין,נאבקות להשאר עוד שניה באוויר העולם.
ועם כל קרן אור שהולכת ונעלמת אני אוהב אותך יותר.
אני משעין את הראש על המשענת המרופדת ומנסה להרדם, יש לי עוד
נסיעה ארוכה הביתה, לפני שאני עוצם עינים אני מעיף מבט אחרון
על הנוף בחוץ.
אבל בחוץ...בחוץ הלילה ירד לו.
ולא רואים כבר שום דבר. |
