אתה כבר בן שמונה עשר, אינך עוד ילד, גדלת,
אתה הולך לצבא, לובש מדים ירוקים, ואני, פה,
מחכה לך, שעוד שבוע יעבור.
מתי כבר תתקשר?
מתי תגיד שהכל בסדר?

הטלפון מצלצל, אני קופצת, והשם שלך מתנוסס
על המסך, אני מאושרת!
אני עונה... אתה עצוב.
"מה קרה???" אני שואלת... ואתה לא עונה
אתם יוצאים למשימה, ולא תחזור הבייתה לשבת...
אתה מרגיע אותי שהמשימה תעבור בלי בעיות
שהכל מתוכנן היטב, ששום דבר לא יכול להשתבש.
אני מאמינה לך, שולחת את אהבתי ונשיקה חמה מרחוק
אני אוהבת אותך כל כך והמרחק הזה הורג אותנו.

אתה מתקשר כמה דקות לפני היציאה למארב
אתה מרגיע אותי, אומר שאתה אוהב אותי, שהכל יהיה
בסדר!
הלילה עובר, ואני מחכה ומחכה...
מתי תתקשר להגיד שהכל עבר בשלום???
6 בבוקר, הטלפון מצלצל, חסוי.
ואני שומעת מישהו בוכה בצד השני...
זה לא אתה!

אני עדיין מחכה לטלפון שלך, שלא מגיע
7 בבוקר ,שבת, דפיקה בדלת... מי זה יכול להיות?!
ואני מסתכלת בעינית, והכל שחור.
אני פותחת את הדלת ואני רואה את עידו, המפקד שלך
ואת גיא, החבר הכי טוב שלך, עומדים שם
העיניים מושפלות, ודמעה נופלת על הרצפה,
אני מסתכלת על גיא... הבנתי מה קרה
למרות שלא רציתי להבין.

אמרת שכלום לא יקרה!!! אמרת שהכל מתוכנן היטב
אמרת ששום דבר לא יכול להתשבש, אז איך זה שטעית?
איך זה שהאמנתי לך?!
הייתי טיפשה, אלוהים, למה???

עידו מיישר מבט אליי, ומחבק אותי,
אני נופלת, אני בוכה, אני רוצה למות,
רוצה למות ביחד איתך!
לא רוצה, לא יכולה להתמודד עם זה!
אתה הלכת, ואני צריכה להמשיך בלעדיך.
אני לא יכולה!