ישבנו אני ושתי השותפות שלי בחדר שלנו. חדר ארוך וצר, מכוער
להפליא ומלא באבק. חשבנו מה נעשה ליום ההולדת של אחיה הקטן של
נועם. "נשכור איזה מועדון, איזה חדר כזה, נקשט אותו, נזמין
אנשים ונביא את בועז שיעשה מוזיקה. מה רע?", נועם שאלה.
"לא רע, רק שמי זה בועז?", שאלה רונית. השותפה השנייה שלנו.
"בועז? כאילו... בועז? מה עובר עלייך? בועז חבר שלי אולי?".
לנועם יש איזה חבר כזה, כבר שלוש שנים הם ביחד, מכיתה י"ב. כל
יום הם מדברים, כל סופשבוע נפגשים, היא מדברת עליו כל שעה,
ורונית עוד שואלת מי זה בועז.
"לא קוראים לו עמי?", רונית ממשיכה לשאול. "איזה עמי בראש שלך,
מי זה עמי? לכי תעשי סיבוב ותחזרי לפה, מטורפת."
"עמי, נו, זה מהפיצרייה שאמרת שכבר שנה אתם... לא חשוב אולי
זאת הייתה מישהי אחרת."
מישהי אחרת. מצחיק. אנחנו חברות כבר שבע שנים, גרות ביחד כבר
שנה. עם איזה מישהי אחרת שהיא חברתה הטובה ביותר רונית כבר
יכולה להתבלבל? אבל נועם כבר עברה נושא ולתהיות שלי לא היה
יותר מקום.
"קיצור, מה את אומרת אפרת?"
שיט. מה היא שאלה? היא שאלה אותי עכשיו משהו נכון? שיט. לא
הקשבתי. שיט שיט שיט.
"בקשר למה?",  "בקשר לחול בזוזון, מטורפת. לא הקשבת למילה
נכון?"
יש לנועם איזה קטע מצחיק כזה של עיוותי מילים. היא קיבלה את זה
מאבא שלה בירושה, יחד עם עוד כמה מיליוני גרושים בשוויץ. יש לה
גם קטע כזה לקרוא לכולם מטורפת. בכלל, נועם היא מין מטורפת
מושלמת כזאת בעצמה. אם שיחק לך המזל, ויצא שנועם קראה לך
מטורף, אתה יכול לשבת בשקט בכיסא נוח במשך כל ימי חייך עם חיוך
מרוח על הפרצוף, כולו אומר - 'נועם אוהבת אותי, היא קראה לי
מטורפת.'
"אני יודעת שקוראים לו בועז, אבל באמת שאין לי מושג מי זה
עמי.", הגנבתי מבט אל עבר רונית.
"טוב. הבנתי. אף אחת לא מקשיבה לי היום. לא אכפת לכם מהיומולדת
שלו?"
אכפת לי, אכפת לי, אבל במילא אני יודעת שלא חשוב מה שאני אגיד,
נועם תקבע כבר לבד. אז מה הטעם שלי בלדבר אם אני יכולה להסתכל
על רונית. הרבה יותר נעים לי להסתכל על רונית.
"קיצור. סיכמנו. בועז עושה מוזיקה, כבר יש לו ציוד. אסי יביא
הפתעות וכאלה מהחנות של אבא שלו. אפרת אחראית על הקישוטים ואני
ואת נארגן אנשים ומקום. הולך?"
הולך, הולך. בטח שהולך. הולך מהר, אפילו רץ. מה רץ? בורח, שועט
קדימה בתקווה למצוא מחר חדש וכל מיני שטויות כאלה.. אוף.
"הולך", פלטתי.

עברו שבועיים. אני את הקישוטים סיימתי תוך יומיים. רונית ונועם
עדיין לא מצאו מקום ובועז אמר שלא בא לו לתקלט במסיבה של
חרמנים בני 16. צודק. גם אני לא רוצה לארגן קישוטים לילדים
חרמנים בני 16. אני שונאת את הגיל הזה. גיל מתועב. הבנים כבר
מתחילים ברצון שלהם לזיין והבנות כבר מספיק מפותחות בשביל לא
לתת להם. גועל נפש. מין, סקס, המילים האלה. במיוחד אני שונאת
בנים. חושבים שבגלל שיש להם איבר אחר הם שולטים על אלו מאיתנו
שאין להן. אולי אני ממורמרת. אולי בהחלט אפשר להגיד שאני
ממורמרת. אז מה אם עוד לא ידעתי גבר בחיי, מי בכלל רוצה לדעת?
אז מה אם עוד לא נכנסתי למעגל המטורף של דייטים ונשיקות
נימוסיות על הלחי. לא רוצה את זה. דוחה אותי. מגעיל.
אני רואה את נועם. סובלת בשקט שלוש שנים עם אדם שהיא אוהבת
במלוא ליבה. אם בכלל יש כזה ביטוי. ובועז, הוא גם מאוהב בה עד
אין כלות אבל הם עדיין סובלים. אהבה זה סבל, לא?
ורונית. עכשיו היא לבד. נפרדה מאיציק רק לפני שבועיים. יותר
נכון איציק זרק אותה לטובת רונה. כמה אירוני. בנים. אני שונאת
אותם.
נועם יודעת להסתדר בכל מצב, גם אם היא תהיה לבד בלי גבר
בסביבה. אבל רונית היא זו שמדאיגה אותי. אולי עכשיו היא מתפקדת
כמו שצריך ולא נראית שבורה, אבל עמוק בפנים, כמו שאומרים, אני
יודעת שהיא נובלת. הרונית הקטנה והחמודה שלי, שגבר שבר לה את
הלב. בן זונה.

אני ורונית יושבות בחדר הארוך והמאובק שלנו, עוברות על פרטים
אחרונים למסיבה עוד יומיים. נועם הלכה אל בועז והיא תישאר
לישון שם. אחרי הכול, גם היא צריכה קצת חופש מכל התכנונים
המתישים האלה. אני על המיטה של רונית ורונית גם. שקט, שלווה
ואהבה ממלאים את החדר. מחליפים את האנרגיות הקצביות המטורפות
של נועם, נותנות מקום גם לרוך ולאור להיכנס לחדר הדוחה שלנו.
אני אוהבת את נועם עד טירוף. היא החברה הטובה ביותר שלי בעולם.
היא פאקינג קוראת לי מטורפת, זה לא אומר הכול? אבל את רונית
אני אוהבת יותר.
היד שלה עוברת מעלי בניסיון נואש לאפר, אבל היא מפספסת את
המאפרה והכול נמרח לי על הרגל. "אוי, מותק, סורי.", "עזבי, לא
חשוב. אימא תכבס לי."
אפשר לחשוב מה כבר קרה. אני אכבס את המכנסיים ונגמר הסיפור.
אבל בעצם לא כל כך בא לי לכבס אותם.  אני רוצה להשאיר לי כל
מזכרת חיה של רונית בחיים שלי. אפילו אפר של מרלבורו אדום
אוי אלוהים, אני משתגעת מהקרבה שלי אליה. הגוף שלה קרוב אלי כל
כך. ממש לידי. סנטימטר ממני. היא לא חושדת בכלום, למה לה בעצם?

"בקיצור", היא ממשיכה, "בועז אומר שהוא יביא את חבר שלו לתקלט
קצת ואסי אמור להביא את הדברים רק מחר כי אבא שלו בחו"ל. מה
קורה עם ה..."
אבל היא לא מצליחה לסיים את המשפט כי השפתיים שלי כבר מוצמדות
לשלה. היא לא מתנגדת.



-מוקדש באהבה לאביעד קיסוס המלך נדב-