יש לך פרח מתחת לאף,
פרח ביישן ומפוחד .
ריחו נעים לכל הדעות ,
גם אם אינו יפה במיוחד, על פי אותן הבריות.
וכל מה שהוא מבקש זה קצת
תשומת לב,
השקיה ומעט חיבה.
אבל אתה, עינך סומאות;
ואותו הן אינן יכולות לראות.
והפרח מלא ציפיות
ותקוות,
סובל בשקט וצופה בתמימות-
שאולי יום אחד, בכל זאת-
תוכל אותו לגלות.
בינתיים, הוא בודד במדבר,
לגמרי מנוכר,
יושב על קוצים וקקטוס ירוק עם קצת בשר;
מדמם בצבע ארגמן
וצופה על הזמן שהולך ונגמר.
בסופו של דבר החסד ייעלם,
ואיתו גם הפרח האילם.
נכתב ביום שהתחיל ממש טוב ונגמר בדיכאון. זה מה שקורה כשאני
לבד במקומות סואני אדם (במקרה הזה ברכבת של יום חמישי
אחה"צ). |
