המנהרה חשוכה וארוכה. אני לא רואה את האור בקצה, אבל כולם אמרו
שיש אור כזה, אז אני ממשיכה לגשש באפלה ולנסות להגיע אליו.
בדרך, אני מתנגשת באנשים שהכרתי בעבר, נזכרת בדברים שקרו. רוצה
לומר להם הרבה דברים, ולא מסוגלת להוציא מלה מהפה.
רוצה להסביר, להתנצל, לנסות להאיר את דרכם למרות שדרכי שלי
חשוכה.
נראה שהמנהרה הולכת ומתארכת, ונעשית תלולה, כמו רכבת הרים
בלונה פארק, רק שרכבות כאלה עושות לי בחילה ואני אף פעם לא
עולה עליהן.
כאן, אין לי ברירה, ואין חגורת בטיחות.
כולם גם אמרו שהם מחפשים את האור, והמעטים שמצאו נטשו.
אני עדיין תועה.