כמעט וניתן להבין מהכותרת: השיר הראשון הוא תרגומו הנפלא
מכל תואר של  בן-ציון בן-משה את שירו של אוסקר ויילד
(מאנגלית. מתוך ספרו הנהדר 'אוסקר ויילד- כל השירים').
לעומתו, השיר השני הוא שיר כלעומתו.

  שתיקת האהבה

לעתים זהר השמש הרב,
   מחיש את הירח החור, הממאן
לשוב אל מערתו האפלה, בטרם
   יזכה לשמוע מן הזמיר המקונן
   ולו רק שיר בודד אחד, כך יפיך גורם
לשפתי להכשל, ולמתק שירי להסתלף.

וכפי שלעת שחר על פני האפר
   רוח דאה על כנפיה הרגשות,
ובנשיקותיה הגסות דשה עד עפר
   את קנה הסוף אשר לה הוא כלי נגן
   יחיד, כך אני, מרב תשוקותיי הרגשות
שגיתי, ומחמת האהבה, אהבתי אלמת.

אולם אני בטוח, כי עיני שלי לך
   גלו, מדוע אני מחריש ומדוע מיתרי רפים,
שאם לא כן, מוטב כי נפרד ונלכה,
   אתה אל שפתי שיר מתוקות יותר, ואני
   לטפח זכרון עקר ולהעלות ארוכה,
לנשיקות לא נושקו, ולשירים לא הושרו מעולם.
 

  הרהור על אודות שתיקתך

דרך טבע עמעום הירח הקלוש,
   בדבקות נאחז ומגרש השמש, השואלת
לקום על ארץ הלומת זיו ואור, עד מה
   תזכה לראות את גביעה של החבצלת
   מתפנק בחשק ומתמתח, כך אהבתך גרמה
לנעוריי להכשל, ולחסדי תשוקותיי להשמר.

וכפי שבמלוא בוקר על פני סלע
   רוח סוערת על פרשיה פרא וגחמה,
ובלשונה הרכה מנעם מלחכת בלע
   את נקיקיי האבן החשוכים אשר לה הם ראי
   יחיד, כך אני, מרב כוחות התמד והסכמה
שגיתי, ומחמת תשוקה, הן תשוקתי אלמת.

אילו הייתי בטוח, כי עיני שלי לך
   גלו, איך דרוכה קשתי מכדי להשמיע צליל,
אך לא כך, על כן הוטב קריעה גסה ממך,
   אתה אל לחי מאדימה לשפתיך, ואני
   לגרש ובדבקות להאחז בקינתך,
שהעדפת לטפח, על פני לחי אדומה של אחר.