"האינדיקציה הכי טובה בשביל לדעת שאת באמת נראית טוב היא לא
כאשר גברים מסתכלים בך, אלא נשים" היא אמרה לי במבט משועשע
כשישבנו על הדשא של הקיבוץ מתחת לשמיים בין שלל העצים, דוקרות
אחת את השניה במחטי אורן ומכניסות מחט אחת בשניה, יוצרות
שרשראות. "אבל אנחנו לא באמת יוצרות משהו חדש, אנחנו לוקחות מן
הקיים ומניחות אותו בווריאציה שונה, משנות את פניו, אותה גברת
בשינוי אדרת, הרי הכל כבר נברא, אנחנו לא בוראות שום דבר" היא
סיימה את נאומה בחיוך ואז מעכה את פיה והוסיפה - "מלבד תינוקות
אולי". ואז קמה והתחילה לשיר ולרקוד ריקוד מוזר שכלל בעיקר
זיוף ודילוגים מצחיקים מצד לצד. ואני חשבתי לעצמי שהילדה הזאת
היא משהו, תמיד יש לה כל מיני המצאות והגדרות, לפעמים נדמה לי
כאילו היא לא חיה בעולם שלנו בכלל. ונורא רציתי להכנס לה לראש,
להבין אחת ולתמיד מה הולך שם. הילדה מלאת חיים, מלאת צבעים.
רוקדת ושרה והלחיים שלה הופכות אדומות מהקור. אני עדיין שוכבת
על הדשא מביטה בעננים שמחליפים צורות בשמיים. טיפה אחת מתנפצת
לי ישר באמצע המצח. אחרי פחות ממחצית השניה אחותה הרטובה
מתקילה אותי, עוברת את הריסים ושורפת לי בעין. תמר קופצת לי
ישר על הצלעות ושוב מתרוממת בדילוגים, בחזרה לריקוד שכעת הפך
להיות ריקוד הגשם.
היא אף פעם לא סיפרה.
אני חוזרת שלושה חודשים אחורה כשעוד שכבה לידי על הדשא בקיבוץ,
ביום הראשון של החורף. וכשהגשם זלג לו טיפות טיפות מהשמיים,
מרווה את צמאון האדמה, היא חפנה ידה בידי ולחשה לי באוזן במעין
תחינה חנוקה, בקול שנשמע קצת עצוב, שלא אשכח אותה. ועכשיו
אנחנו כאן, על הדשא בקיבוץ, מניחים זרי פרחים בשלל צבעים.
מגוון פרחים, מגוון צבעים, כל אחד מיוחד במינו, כמוה. ואני
יודעת שלא אניח לעולם לשכוח אותה.
