שוב הנביחות האלה. אני מכסה את ראשי בכרית. כל בוקר, בדיוק רבע
שעה לפני השעון המעורר. אפשר להשתגע! העירייה המזויינת. פעם
אחת! פעם אחת, הם לא יכולים לאחר עם האיסוף של הזבל? כל בוקר,
בדיוק בשש ורבע המשאית הזאת מגיעה, וכל בוקר הכלב של הברמנים
מתחיל להשתולל.
מה כבר בקשתי, שיהיה להם פנצ'ר? שיתקע רמזור? שתהיה שביתה? זה
יותר מידי?
אתם מכירים את הקטע הזה, שמתעוררים לפני השעון וזה לא מספיק
זמן בשביל להמשיך לישון אבל זה עדיין לא הזמן לקום מהמיטה?
והפחד הזה שאם אני אחזור לישון אני לא אתעורר שוב...
הם יפטרו אותי אם אני מאחרת עוד פעם. בזה אני בטוחה. אוי, הלחץ
הזה. כמה שאני שונאת את העבודה הזאת. הלוואי יפטרו אותי.
הלוואי.
לא! מה אני מדברת. אני צריכה את הכסף הזה. חודשיים חיפשתי
עבודה עד שמצאתי עבודה בחנות התאורה הזאת. חודשיים!
השעון מצלצל. שמתם לב שלשעונים אף פעם לא נגמרת הבטרייה
בלילה?! אף פעם. שעונים תמיד נעמדים רק באמצע היום. אני לא
מכירה אף אחד שהתירוץ שלו לאיחור הוא "השעון שלי נעצר בלילה".
טוב אני קמה. אני קמה.
אלוהים, תעשי שירד גשם היום. גשם מטורף כזה עם שמיים שחורים
ורוח שמעיפה בניינים. שאף אחד לא יצא מהבית. שאנשים פשוט לא
יכנסו לחנות. מי קונה מנורות ביום של גשם? אף אחד.
כלום. שמים כחולים. אין ענן והשמש זורחת יפה ובהירה בקצה
המזרחי יותר של הכיפה, חסר לה רק חיוך כזה כמו בסיפורי ילדים.
בעעע. להקיא. בסדר. אני מתלבשת.
יוגב מתהפך לצד השני. בטח. הוא, שימשיך לישון. איזו שאלה: הוא
ימצא לעצמו עבודה שמתחילה בתשע. תשע! ולא סתם, אלא עוד מטר
מהבית.
לא אני... מה פתאום. אני צריכה לקחת שני אוטובוסים, לחצות את
כל התנועה המסריחה של העיר מקצה לקצה ולהיות בשמונה בחנות.
אלוהים תשמור שאיזה מישהו שנזכר לקנות לעצמו מנורה בשמונה
בבוקר יחכה חמש דקות. הרבה חושך יש בשמונה בבוקר גם ככה.

ברור. נגמר החלב. אני שמה בדיוק שתי כפיות חלב בקפה שלי.
זירזוף ורבע, רק קצת בשביל הטעם, אבל היום נגמר החלב. איזו
שאלה. אימא זרקה את הקרטון לפח. אני בטוחה שהיה שם את מה שאני
צריכה, אבל אני לא אחטט בפחים בשביל זה. אני אשתה שחור. למה
לא? גם ככה היום שלי כבר שחור. איך אני שונאת לקום בלחץ.

העיתון לא על השביל. כמובן. הוא בחצר של הברמנים. גדר חיה
נמוכה מאוד מפרידה בין הבית שלנו לשלהם. זאת רק קפיצה קטנה,
קצת התעמלות על הבוקר עוד לא הזיקה לאיש. למכנסיים שלי כמובן
יהיה משהו שונה להגיד בנושא... התפירה הזולה השמיעה קול
התפקעות קל כאשר זינקתי בקלילות של עדר פילים במנוסה מעל הגדר.
הנה העיתון, ואתם בטח חושבים שזה יהיה כזה קל.
הכלב של הברמנים חושב אחרת. הוא רץ קדימה ואחורה, נובח
בהיסטריה ומושך את השרשת למרחק המקסימאלי אליה היא יכולה
להגיע. שיידרס! אוף כמה רעש הוא עושה!
מוטי ברמן, בעליה הגאים של המפלצת יוצא אל החלון לראות במי
משתלח בן טיפוחיו הפעם. זאת רק אני... אני מנופפת לו שלום מאוס
בחיוך מאולץ מראה לו בידי את העיתון. עם קצת מזל הוא לא יחשוב
שאני גונבת את העיתון שלהם. אחרי הכל, יש לבחור הזה בדיוק את
אותה מנת המשכל של הכלב שלו.

עשר דקות והחלפת מכנס מאוחר יותר, אני בוהה בגבו המתרחק של
האוטובוס שלי עוזב את התחנה שנייה לפני שאני מגיעה אליה בריצה
(עדר פילים כבר אמרנו?). אני מסתכלת למעלה בטרוניה. "זה בטח
נראה לך מצחיק", אני אומרת לה. האוטובוס הזה עובר כל עשרים
דקות. נהדר.
יש תוכנית חירום. כל מה שאני צריכה זה להוציא סיגריה ולהדליק
אותה. הרי ידוע, כשמדליקים סיגריה, האוטובוס בא. אלא מה, זה
בדיוק הזמן לגלות שהשארתי את הסיגריות על השולחן במטבח. ליד
כוס הקפה שלא שתיתי עד הסוף. לחזור? אני לא מעיזה.

היום הזה לא נגמר. כאילו כל השעות הפכו לנערות גומי, הן
מתעקשות להפגין גמישות של מסטיק בזוקה בפנסיה: דביקות בלי
טעם...
הם הודיעו לי קודם שאני צריכה לעזוב עוד שבועיים. זה ייתן להם
זמן למצוא מישהי חדשה. פראיירית חדשה. איזו נערה אחרת שתשב פה
ותבהה בכל הפנסים הפלצנים שלהם תשע שעות ביום ותענה לטלפון
במאור פנים "מחסני אור שלום, תנו לנו להאיר את יומכם..." איך
נפלתי לכאן בכלל. מה עבר להם בראש כשהם לקחו אותי לעבודה...?
הבוס שלי, עניבה צפודה, עמד שם מולי ואמר לי שהנהלת החנות
החליטה שאני לא מתאימה להם. שאני לא "ברוח החנות והרשת". רוח
החנות והרשת... בחיי. אם רק היה לו מושג. חייכתי אליו את החיוך
הכי מתוק שלי (טעמתם פעם סוכרזית בלי כלום?), הנהנתי בהבנה
ואיחלתי לו בלבי שתיפול עליו הנברשת הקרובה למקום הימצאו. לא
מתאימה לרוח החנות...
אוף, אם משהו מכל מה שאני מאחלת היה מתגשם... מה עם קצת פרגון
שם למעלה...?

אני פשוט אחת כזאת שהכל קורה לה. הכל... אתם בטח חושבים שהיום
הוא יום מיוחד, אבל הוא לא.
אני חוזרת אל השולחן שלי בחוסר רצון כשלפתע זה מכה בי. בשביל
18 שקל לשעה, פעם בכלל לא הייתי יוצאת מהמיטה.
אני מכניסה את שפתון הלחות שלי לתיק, מביטה לצדדים באדישות,
קמה ויוצאת בלי שום כוונה מיוחדת לחזור. שיזדיינו. לא מתאימה
לרוח הרשת בתחת שלי.

בכניסה לרחוב אני מבחינה ברכב של העירייה שוטף את הכביש ליד
הבית שלנו. באמת מאוד נחמד מצידם שהם עושים את זה, עכשיו,
כשאני ערה... לא ששמתי לב שהרחוב מלוכלך במיוחד, אבל בעיר
הזאת... אתה פשוט מתרגל.
סיוון, אחותי הקטנה, מקבלת את פני עם דמעות בעיניה. היא רצה
מהדלת לחבק אותי. תחושה איומה עוברת בי. אני מתכופפת על ברכי
כדי שפנינו יהיו באותו גובה, ושואלת "מה קרה" בגרון יבש. היום
הזה היה שחור מההתחלה. אני ידעתי. אסור היה לי לצאת מהמיטה.
"הכלב של הברמנים", מגמגמת הפשושית הקטנה, "הוא קרע את השרשת
שלו היום ורץ לכביש... הוא נידרס. מוטי דרס אותו בעצמו כשהוא
נכנס לחניה. הוא לא ראה אותו מגיע..." אני מחבקת את סיוון
חיבוק חם, שמחה בשביל הקטנה הזאת שהיא עוד מתרגשת מדברים מהסוג
הזה. "זה לא נורא סיווני", אני אומרת לה, "הכלב של הברמנים
עכשיו אוכל את כל העצמות הכי גדולות והכי טעימות שיש", אני
מעלה בדמיוני תמונה של כלב בבית קברות. "חוץ מזה, בטח יהיה להם
כלב חדש ממש בקרוב. אולי אפילו תוכלי לשחק איתו..."
אני מפנימה את הדברים שיצאו מפי רגע מאוחר מידי. סיוון, לפחות
כך נראה, נרגעה קצת ממה שאמרתי.
אולי לברמנים באמת יהיה כלב חדש בקרוב, אחרי שהם יתגברו על
מותו של זה.
אבל אני לשם שינוי, עכשיו בלי עבודה, לא צריכה לקום מוקדם
בבוקר מחר.
וגם עכשיו כשחושבים על זה.
עליתי למעלה לעשות את הדבר הטבעי ביותר בשבילי. לישון.