[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מור כהן
/
מנקודת מבט של מדף

במסגרת אחד משיעורי התאטרון במגמה, קיבלנו משימה, לכתוב
מונולוג מפיו של אחד החפצים בחדר, ואז להקריא אותו, פחות או
יותר "להיות" החפץ.
אני החלטתי לתת למדף שלי את זכות הדיבור.
בבקשה.


טוב. אני לא בטוח שאני חפץ. אולי רהיט.
היה לי קצת קשה לבוא היום...
בדרך כלל אני מחובר לקיר.
הדברים שמונחים עליי נשארו בודדים בחדר שלה. נר על פמוט גבוה,
ושני צדפים שהיא הביאה מסיני.
היום הם בטח מרגישים קצת נחותים, הרי אני זה שתמיד מחזיק אותם
למעלה, "מרומם" אותם מעל כולם.
אבא שלה הכין אותי, לפני הרבה זמן... באותה תקופה שהיא הייתה
ילדה קטנה והם היו מתרוצצים בדירה שלו ומשחקים מחבואים...
הוא לקח כמה במבוקים, שייף פה - ניסר שם, חיבר כמה ברגים...
אני חושב שבגללו היא כל כך אוהבת אותי... הרי היא כל כך אוהבת
אותו...
כן, כן, פעם היא הייתה ביחסים טובים עם אבא שלה...
אבל לאט לאט, היא הרגישה איך היא מאבדת אותו...
בהדרגה, הוא הפסיק לבוא באמצע השבוע, ופתאום הם כבר כמעט לא
נפגשו בשבתות...
לפעמים, כשהוא עוד התקשר, אמא שלה הייתה עונה לטלפון מהחדר
שלנו, והייתי שומע אותם רבים.
הם לא ידעו, אבל גם היא שמעה...
היא הייתה עומדת מחוץ לחדר, ליד הדלת, ומקשיבה להם צועקים.
היא שנאה את השיחות האלה.
הן היו שיחזור מדוייק של התקופה הנוראית הזו, קצת לפני שהוא
עזב, בה היא הייתה בורחת מהחדר עם הידיים על האוזניים וטורקת
את הדלת בהפגנתיות, ובעצם עושה הכל רק כדי למשוך תשומת לב
מהצעקות האלה - רק שיפסקו כבר.
ואז, בשנה שעברה, הוא התקשר שוב. אני זוכר את השיחה הזו.
"את עסוקה מחר? אני מתגעגע, אולי אני אבוא לבקר?" הוא שאל
אותה, ואפילו שלמחר היו לה את כל התוכניות שבעולם, היא אמרה
שכן. שהיא תהיה שם, ותחכה לו.
אני זוכר את ההתרגשות שלה. וכמה שהיא רצתה לראות אותו...
באמת.
ואני זוכר את היום למחרת, איך היא הסתובבה בחדר הלוך ושוב,
ויצאה וחזרה ומלמלה לעצמה דברים.
אני זוכר את ההבעה המודאגת על הפנים שלה.
ואני זוכר, אני זוכר את השיחה הזו בערב...
היא ישבה עם השפופרת ביד, וכל כך הרבה דמעות על הפנים. אני
זוכר את השאלה הזו, "למה?", שכשהיא לא שאלה בקול, היא שאלה שוב
ושוב עם העיניים. ועדיין לא קיבלה תשובה.
אני זוכר את הקול המבולבל מהצד השני של הקו, שבפעם הראשונה,
באמת לא ידע מה להגיד.
אני זוכר איך אמא שלה נכנסה כל פעם לחדר, ניסתה לנחם, חיבקה,
נישקה, זרקה הערה וגורשה בנזיפות. בצדק.
ואני זוכר את ההחלטה. איך היא נשארה לשכב על המיטה, כמעט לא
זזה, ולפני שהדמעות סגרו לה את העיניים היא מלמלה לעצמה באפיסת
כוחות ש"אבא יש רק אחד". אבל לה, לה כבר אין אבא.
ואני הסתכלתי, ולא יכולתי להגיד כלום, שכן עד עכשיו לא קיבלתי
זכות דיבור.
כבר שנים שאני תוהה אם בכלל מגיע לו שיקראו לו ככה, אבא...
מאז, הם כמעט לא דיברו. הוא ניסה ליצור קשר והיא דחתה אותו כל
פעם מחדש.
ובכתה כל פעם מחדש.
בשלב מסויים המשיכה הלאה.
ואותי היא הזניחה בהתחלה, אבל זה בסדר. אני מבין. אני מזכיר לה
יותר מידי דברים.
היום היא כבר מנקה אותי, מטפחת אותי, ואני באמת מאמין שאני אחד
הדברים שהיא הכי אוהבת בחדר שלה. דווקא בגלל שאני מזכיר לה כל
כך הרבה דברים.
שאריות.
אני מחזיר אותה לילדות. למי שהיא הייתה. למי שלפעמים היא הייתה
רוצה לחזור להיות.
אני מזכיר לה דברים קטנים, שלא קשורים לכלום - אבל קשורים
להכל.
שאריות, של קשר עם אדם שהיא אוהבת כל כך, וכל כך מנסה לשכוח.
אני השאריות.
שלה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"יום הזכרון
שמח", לא מצלצל
טוב בכלל.

יעקב פופק מחפש
ברכה ליום
הזכרון.


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/11/03 20:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מור כהן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה