על הקיר בחדר יש ליצנים כחולים שחורים, ונועה ישנה בלול. עכשיו
הלול בחדר, אבל לא תמיד. לפעמים משאירים אותה במקום אחר, כדי
שלא תפריע למי שישן. נועה ישנה הפוך. אבי ישן במיטה העליונה.
לפני שהוא הלך לישון הוא חייך חיוך גדול למצלמה. אותי אי אפשר
לראות. אני מפנה את הגב. אני מכוסה בשמיכת צמר ירוקה, ומה
שהשמיכה מגלה השיער שלי מסתיר. קשה לי לנשום. על הקיר יש
בובות. כולם שותקים: הילדים הישנים והבובות התלויות.

בערב פסח בודקים את החמץ. אבא יגיד לנו מה לעשות ואנחנו נעשה.
אמא אומרת ברכה, ואנחנו חוזרים אחריה. אחר כך אנחנו עומדים
ומחכים, עד שאנחנו מקבלים סימן. אמא נותנת לכל אחד נר דולק.
החלב מטפטף עלי ואני אומרת: "אי, אי". אמא לוקחת לי את הנר.
לאבי היא לא לוקחת. אני מבקשת נר. אמא כועסת: "נו באמת רוני,
אז מה את רוצה?".

אמא אומרת שנבדוק ליד הדלת. היא השאירה שם שקית עם חמץ בכוונה,
זה מנהג כזה. היא אומרת לי להביא את השקית. הדיבור שלה מאד
עצבני. היא לא כל כך אוהבת את כל הדברים האלה. נועי הולכת לכל
מקום עם שני תיקים שמגיעים לה עד הרצפה. כשאומרים לה לזוז היא
לא זזה. אמא אומרת שזה לא משנה.

אני ואבי עומדים על הגג ומסתכלים על הנוף. למטה עובר ילד
שאנחנו מכירים. אבי מתחיל לספר לי על הילד הזה משהו. אבא קורא
לנו. שנינו מסתובבים מיד.

אנחנו עומדים ליד המדורה. עכשיו שורפים את החמץ שמצאנו אתמול.
נועי לא מבינה כלום, היא מתנהגת כמו פרימדונה. היא לא באה
לעמוד לידנו. אני מנסה לקרוא לה שתבוא. אני קוראת לה: "בואי,
נועי". נועי הזאת לא מתחשבת באף אחד, ובסוף יתעצבנו על כולנו.

אבא אומר לנו להוסיף למדורה עיתונים. אמא לא אוהבת שמוסיפים
עיתונים, כי הם יכולים לבעור ולעוף ברוח. אבי פחדן - הוא מתקרב
טיפה, זורק נייר וקופץ אחורה. בתוך המדורה יש לחם. כל הלחם
נהיה שחור.

אבא קורא לאבי. הוא שואל אותו שאלות על פסח. אבי עונה לכל
השאלות לאט ובריכוז, אבל הוא לא מחייך בכלל. כולם יודעים את כל
התשובות לכל השאלות שאבא שואל, מה החוכמה, מלמדים את זה כבר
מהגן! אחרי שאבא גומר לראיין את אבי, הוא אומר לו שיקרא
לאחותו. אני עונה לו ישר על כל השאלות. אני לא רגועה, ולא
מסתכלת לו בעיניים. כשאני גומרת לענות מראש על כל שאלה שלא
תבוא, אבא אומר "תודה רבה".

אבא מושיב את נועי על המעקה של הגג. אני ואבי משחקים בגג של
הבניין הצמוד. נועי מסתכלת עלינו, אבל היא קטנה מידי ולא יכולה
לרדת מהמעקה. אבא מתחיל לשאול אותה שאלות על ביעור חמץ. נועי
ממלמלת משהו. השאלות שלו לא מעניינות אותה, והתשובות שלה לא
מעניינות אותו. הוא מסתכל על הנוף. רואים מהגג את ההרים שמסביב
ואת המימשל של חברון. אבא אומר שזה נוף נהדר.

אבא אומר לנועי לשיר שיר. נועי מתחילה לשיר: "אדון עולם אשר
מלך בטרם כל יציר נברא". היא שרה נורא בשקט וקשה מאד לשמוע
אותה. כשהיא מסיימת את השירה החרישית אבא אומר לה להגיד שלום
לסבתא. הוא אומר לה שסבתא נמצאת בתוך המצלמה. נועי מסתכלת עליו
בספקנות גלויה ובחוסר עניין. משעמם על המעקה. בגג השני אני
ואבי עדיין משחקים, והיא רוצה גם.

אני יושבת בדירה ריקה ומציירת. דירה בתוך בניין, אחד מבין
הבניינים הזהים הפזורים בין ההרים, אבן ירושלמית ומרפסות
צבעוניות. רושמת את הנשקף אלי ורוב הזמן לא. שעות ארוכות שקטות
אני מציירת נרעשת. הדלת סגורה, טלפון חוגה דומם. י' סידר את
המקום. קנה צבעים. קנה גליונות ובדים להשקיט את אשתו.

השעה כמעט ארבע

הצורה שאמא סיפרה לי את זה היתה הכי משונה. היא העירה אותי,
הייתי נורא עייפה ומטושטשת. היא אמרה לי שיש לה משהו לספר לי.
הראש שלי עבד ממש לאט, וכל מה שהצלחתי לחשוב היה שתספר כבר
ותיתן לי לחזור לישון. שום דבר לא נראה חשוב כל כך באמצע
השינה. היא הסתכלה עלי ושתקה. רציתי שהיא תגיד כבר, הרגשתי את
העיניים שלי נעצמות. נו, תוציאי את זה כבר! היא אמרה שאבא והיא
לא כל כך מסתדרים טוב, ושהם החליטו להיפרד. רציתי להגיד לה:
מזל טוב! בגלל זה הערת אותי? אבל שתקתי. היא שאלה אותי אם אני
רוצה לחזור לישון, ואמרתי שכן. נרדמתי תוך שנייה.

אחר כך בבוקר כשהתעוררתי נזכרתי בכל מה שהיה. נזכרתי שהם
מתגרשים וכל זה. חשבתי לעצמי: אני כזאת מטומטמת! היתה לי
הזדמנות להגיד משהו כשהיא סיפרה לי, ולא אמרתי כלום, ועכשיו
כבר מאוחר מידי! מאוחר מידי, מטומטמת אחת. עכשיו אכלת אותה, כי
את מטומטמת.

אמא שמה לי כוס עם קקאו על השולחן, היא לא אמרה כלום וגם אני
לא, כי זה כבר לא היה משנה. היא ניצחה. חשבתי לעצמי שזה היה
מאד ערמומי מצדה!

אבל זה לא ממש היה אכפת לי. שכבתי במיטה עם עיניים פקוחות
וחשבתי על יונתן, וכמה שזה יהיה יפה כשהוא ינשק אותי. בבית
הספר גיליתי רק לכמה חברות הכי טובות את הסוד, שאני ויונתן ואן
לואן חברים. כשאני ומגי חזרנו מבית ספר עשיתי אתה התערבות: אם
יונתן יתקשר אלי באותו ערב, אני חייבת לה חבילת שוקולד. אם לא,
היא חייבת לי. זאת התערבות עם שכל. ככה או ככה אני לא יכולה
להפסיד. כנראה שאני לא כל כך מטומטמת אחרי הכל. עכשיו רק נשאר
לחכות ולראות!

שכבתי על המיטה שלי וחשבתי על יונתן. מה הוא אומר לי ומה אני
לו, ואיך שהוא יחזיק ביד שלי ואיך שנתנשק. כשהסתכלתי מהחלון
היה כבר לילה. איך שהזמן טס כשנהנים.

הם משפחה כל כך נחמדה והציעו לארח את הילדים. "תסעו לכמה
ימים". אנחנו נוסעים. אני והוא ברכב אחד. סופשבוע בירושלים.
הוא נוהג בשתיקה מתוחה. למה שלחתם אותי אתו.

הילדים נשארו. נמנעים מלשאול. הם אוכלים שם ארוחת ערב. אנחנו
נאכל במלון. הוא שותק. אולי יזרקו אבנים. הוא מדליק את הרדיו.
מקשיב לחדשות.

למה שלחתם אותי אתו. ליישר איזה הדורים. אני מסתכלת על הכביש,
הוא שותק ומתכנן את צעדיו. הכביש מתחתינו מתפתל ומחליק,
מסביבנו מבטי הילדים הבורקים, נערות במכנסיים ובחצאיות. הליכות
ארוכות שאין להן סוף. לבית הספר, מבית הספר. מי ישלח וירים
אבן. מי יחדור לכאן דרך הזגוגיות.

עברנו את בית לחם. מנקודות הציון הבודדות. עברנו את קבר רחל.
הוא בורר את מלותיו, או האם ידבר בכלל. כמה קל לנסוע כך, לא
נותר אלא להסתכל על הנוף. גדרות, ילדים, נשים כבדות ועטופות.
הלוחם שברכב מוביל אותי דרך הלוחמים שבחוץ, מוביל ואני מובלת.


הרכב נעצר. הרי טרשים על פי תהום. הוא מתחיל לשאול שאלות, פונה
אלי, מראה לי מכתב. הוא שואל מה זה, תסבירי לי מה זה. למה
שלחתם אותי, האמנם כדי להסביר. אני עומדת למות כאן, והם
שוכבים עכשיו לישון. יש לי ילד שדומה לי כל כך. אני זוכרת
אותו.

בסוף השבוע תיתן לי לנוח בחדר. כשנכנסנו למלון לא שאלו שאלות
מיותרות. סוף שבוע של שלום בית. אני עוצמת את עיני ומוכנה לכל.
אתה תסביר לי אחר כך באמצעות שלוחיך, בטרם הדיון הרבני, כי
טובת הילדים גורסת. אתם תדאגו לילדים הכי טוב שאפשר. העיניים
של הילדים בורקות, והם הולכים לבית הספר. לא כדאי לקרוע אותם
מסביבתם הטבעית, מבית הספר, מהחברים. אתה אומר באמצעות שלוחיך
והמילים נוחתות ברכות כנוצות. אתה משוחח בשקט, מתייעץ עם
הרופאים סביב מיטתי. כך ראית לנכון, להשאיר אותי בחיים. אני
שותקת, ממתינה באמון. אתה מתכנן עבור שנינו, עורכת הדין תעביר
לי הכל בעותק מודפס. קוראים לה חני והיא מחבקת אותי. מה את
רוצה חני, האם כבר אפשר ללכת הביתה.

אמא, הכל בסדר. את לא צריכה לדאוג. גם אני לא דואגת, מה תועיל
הדאגה. הם ישנים עכשיו, אמא, גם אני ישנה.    

רוני עמדה לידי, הכל היה כבר ארוז והמונית הייתה אמורה להגיע
כל רגע. ניסיתי לחשוב אם לא שכחתי כלום, כי זה מה שעושים
ברגעים כאלה, וזה לא שהיה כאן מקום לפרידות נרגשות. חשבתי אם
לא היה עדיף להשאיר את האפטר שייב בבית, בלאו הכי תכננתי לקנות
הכל בניו יורק, והוא סתם יכול להישפך בתיק.

הפלאפון צלצל, הוא היה מונח על השולחן, לא התכוונתי לקחת אותו
איתי. סימנתי לרוני שתענה, והתחלתי להוציא את המזוודה החוצה.
שמעתי אותה מדברת עם אמא, היא אמרה לה שהכל בסדר ושאנחנו בחוץ.
אחר כך היא ניתקה. היא הכניסה את הכוסות לכיור ופתחה את הברז,
אמרתי לה שתעזוב את זה עכשיו, שרק תביא את התיק הכחול ונזוז.
היה יום חם יחסית אבל השארתי את המעיל בחוץ. בניו יורק עכשיו
מינוס ארבע מעלות.

עמדנו בחוץ. נעלתי את הדלת ונתתי לה את המפתחות. השותף שלי
פינה את הדברים שלו כבר בשבוע שעבר. "את בטוחה שתסתדרי עם
הארגזים?" שאלתי יותר מתוך נימוס, כי עכשיו בלאו הכי היה מאוחר
מידי. רוני אמרה שאין בעיה. הרחוב היה ריק לגמרי, השעה הייתה
רבע לחמש.

עכשיו, כשעמדנו בחוץ, זה נהיה יותר ברור שהיא מנסה להגיד משהו.
הייתה לי הרגשה חד משמעית, שמה שזה לא יהיה, זה לא מתאים כרגע.
כל הרצינות הזאת פתאום הייתה לא במקום מבחינתי. כבר שנה וחצי
אני מחכה ליום הזה, ולא היה לי ראש לשום דבר חוץ מלהרגיש את
השמש ואת האדרנלין בגוף. הדלקתי סיגריה והתחלתי להתקדם עם
המזוודה, לגרור אותה על המדרכה.

רוני נשארה לעמוד באותו מקום. היא אמרה: "זאת הייתה אמא
בטלפון". אמרתי, בלי להסתובב: "כן, הבנתי". היא שתקה. אמרתי:
"דיברתי אתה כבר קודם".

היא התחילה להתקרב אלי. הסתובבתי אליה, היא נעצרה. "את חושבת
שכדאי להוציא את האפטר שייב מהתיק?". היא לא ענתה. הסתכלתי
בשעון. "מה קורה למונית הזאת?".

השתיקה שלה עצבנה אותי. "את יודעת מה..." התחלתי והתחרטתי.
רציתי שהיא תשאיר אותי לבד, אבל אי אפשר היה להעלים אותה
פתאום, כמובן. המונית תגיע עוד רגע, ועוד שעתיים אני על
המטוס.

"אז מה, " ניסיתי להיות נחמד. "היא הייתה נשמעת לחוצה?". רוני
חייכה חיוך עייף. הייתי מבסוט. המתח נשבר. "כן, קצת". "נתקשר
אליה משדה התעופה". "בטח".

"ניו יורק, Here I come". כל המצב רוח הטוב מקודם חזר לי. רוני
התיישבה על המדרכה. היא הסתכלה אלי ומצמצה: "תזוז קצת לשם".
נעמדתי מול השמש, היא הורידה את המבט. "יש דברים שאם היית
יודע..." היא התחילה להגיד. הסתכלתי עליה. אחותי הגדולה. כל
צער העולם על כתפיה. "אל תהיי כל כך רצינית, כולה נסיעה...".
הנהג מונית המזדיין בטח מסתבך כאן בין הכניסות. רוני אמרה: "אף
פעם לא יצא לנו לדבר על מה שהיה, ועכשיו אתה נוסע". אמרתי לה:
"מה שאני צריך לדעת, אני יודע. מה שאני לא יודע עד היום, כנראה
שיותר טוב ככה". היא שתקה. "בכלל לא בטוח". "שום דבר לא בטוח".
עניתי.

מונית חלפה על פני הכניסה לרחוב ולא עצרה. רוני הסתכלה אלי,
ראיתי בעיניים שלה הבנה. "אם ככה אתה מעדיף". "בואי לא נהיה
כבדים, לא מכל דבר צריך לעשות סיפור". שמענו את המונית מצפצפת,
נכנסת לרחוב ברוורס.

סימנתי לנהג עם היד. הוא הגביר מהירות. חיבקתי את רוני. היא
חייכה והיו לה דמעות בעיניים. הנהג הכניס את שני התיקים לבגאז'
וסגר אותו, נכנס לאוטו והתניע. אמרתי לה: "Fuel the jet". היא
צחקה. נכנסתי למונית. היא המשיכה לעמוד ולהסתכל עד שפנינו
שמאלה. האחות הכי טובה בעולם.