"אז נכנסים או לא?" היא שאלה אותי בקול שלא היה ברור אם הוא
נובע משיעמום או מקוצר רוח
"אני רוצה לחכות עוד דקה לאלעד. בסדר מאמי? אבל אם אתן רוצות
להנס אז תיכנסו אני כבר אמצא אותך." מה שהיא לא ידעה זה שאלעד
היה צריך להביא את המתנה שלה. הרי אסור לה לדעת שאני קניתי לה
משהו ליום השם שלה. היא בכלל חושבת ששכחתי מזה. וכמובן שאלעד
כמו תמיד. מאחר. למה כבר אפשר לצפות.
"לא... אני לא רוצה להשאיר אותך כאן. אני אחכה איתך ושתמר ועדי
יכנסו לבד." כבר ראיתי איך הן מתחילות עם ה"אמרת שלא תנטשי
אותנו... אנחנו פה רק בגללך..." הרגיל שלהן. אוך כמה שאני שונא
כשהן מזדנבות עליה ככה... והיא עוד מכירה אותן מהגן!
"לא מתוקה. זה באמת בסדר. ועדי צודקת, הבטחת לא להשאיר אותן
לבד. ואני כבר ילד גדול... אני יכול לחכות לאחי עוד חמש דקות
לבד"
ובסופו של דבר אחרי התנצחות קלה היא השתכנעה ונכנסה לפאב.

לא עברו חמש דקות ואלעד כבר הגיע עם קופסא ענקית, שאדם יכול
לשבת בתוכה ושעדיין ישאר לו מקום לזוז, עטופה בנייר ורוד וסרט
סגול עם פרנזלים. היא לא תאמין שעשיתי את זה...

"א... אני... אני... אני לא מאמינה! אתה חתיחת אידיוט! אתה
אידיוט ואני אוהבת אותך!"היא צרחה ברחבי הפאב. עדי ותמר בחנו
אותי במבט של "נו טוב, אז אולי הוא כן שווה את זה"
"איך אתה יכול להרשות לעצמך את זה?" היא שאלה אותי עם החיוך
הכי יפה וטהור שראיתי בחיים שלי. והעיניים הגדולות והחומות שלה
זהרו כל כך חזק שחשבתי שאני הולך להסתנוור. הייתי מהופנט.
"זה לא משנה איך. אלא למה?" שמעתי את עצמי אומר. ורק אז גיליתי
שאני בוכה מרוב אושר. היא הניחה את היד שלה על הלחי שלי כמו
שרק היא יודעת, וניגבה לי את הדמעות באגודל בליטופים.
"אז למה?" היא לחשה לי. בקול מלטף. סקרן. לא. לא סקרן, הרי היא
כבר יודעת את התשובה.
לקחתי את היד שלה מהלחי שלי, נישקתי את כף היד,סובבתי אלי את
גב היד "כי אני אוהב אותך" נישקתי את גב היד. כרעתי על ברכי
והוצאתי את הטבעת הקטנה, החישוקית, מכיס מכנסי והרמתי אליה את
עיני בתקווה. וכשראיתי שהיא כולה זורחת שאלתי...