הערה: התלבטתי הרבה אם לפרסם את זה, כי בסך הכל מי אני שאביע
דעה ואפרסם אותה ברבים. אני מניחה שאחרי הכל זאת באמת הדעה
שלי, ואתם תשפטו אותי אחר כך.


יש הרבה דברים שמזעזעים אותי ומפריעים לי, כשאני עוצמת את
העיינים גם שבוע אחרי,
אני עדין רואה את התמונות של התקרה של אולמי ורסאי נופלת,
ולא שאני אומרת את זה בשביל הגאווה - תראו אותי אני לקחתי את
זה קשה,
להפך, הזעזוע והזוועה הפרטית שלי היא כאין וכאפס לאומת אותם
חסרי מזל.
אני יכולה לתת כאן עוד הרבה דוגמאות פרטיות לזעזוע אישי,
לצערנו הרב לא חסר.

אבל מה שאני כן באה להגיד כאן, במחאה הפרטית שלי, זה שלמרות
שנראה לנו
ומה שאנחנו אומרים, שאכפת לנו ואנחנו מפנימים, הזעזוע לא באמת
נקלט אצלנו.
ולא, אני לא מדברת על כל הועדות שקמו האשמים והאשמה אחרי גשר
המכביה,
גם לא מה שיהיה כאן בקרוב בעקבות ורסאי.
אני מדברת על אותם משפחות, אנשים וציבור שמצא לעצמו אתר תיירות
חדש
(כי כנראה שבאמת כבר נגמרו לנו המקומות בארץ שאפשר לטייל
בהם),
והולכים להצטלם ליד האסון, או יותר נכון שאריות האסון.

תגידו לי אנשים מצלמים את השרידים של מה שהיה, אולי יהיה לי
קשה,
אבל בסופו של דבר אולי אני אקבל את זה, אחרי הכל מה כבר אפשר
לעשות
עם תמונה כזו איומה? לשים באלבום המשפחתי ליד התמונות של
הקניון בנתניה משבוע שעבר?
אבל אנשים שמצלמים את עצמם ליד מה שקרה?
בשבילי זאת ההוכחה שאנחנו לא באמת מפנימים.

זה לא רק התמונה שראיתי היום בעיתון על המשפחה שהוסיפה את
ורסאי
לפילים שלהם. זה האנשים שכל החיים בכלל ובמשך 3-4 חודשים בפרט
עושים
להם שטיפת מוח לפני שהם טסים לפולין, על השואה וכמה זה נורא,
ובכל זאת כאילו כלום, מצתלמים מחייכים על רקע המשרפות או תאי
הגזים
מדגמנים את האופנה החדשה של קסטרו.

יכול להיות שלהצטלם על רקע האסון זה התמודדות, התמודדות של
הדחקה.
אני מקבלת את זה בערבון מוגבל, פסיכולוגיה בגרוש, מי שרוצה
להתמודד
יכול לדבר על דברים, יכול להביע את עצמו ולא חסרות דרכים.
או שאולי נודה באמת המרה שאנחנו די מכחישים, שאנחנו לא באמת
מפנימים.

אני לא מצפה לעשות כאן שינוי באומה שלנו, זו היא רק זעקתי
החלשה וחסרת המשמעות
בקול ההמון למה שקורה כאן. יכול להיות שבאמת כל כך הרבה עבר
לנו עד שאנחנו מדחיקים,
מדחיקים עד כדי שלא אכפת באמת.
כך או כך תמיד יהיה לנו (לצערינו) דוגמאות לחשוב עליהם בשביל
להוכיח (או לא)
את מה שבאתי להגיד כאן.

רוצה שינוי,
אבל לא באמת מאמינה שהוא יקרה (לא בקרוב בכל אופן),
אני.

(עוד הערה: כתבתי את המחאה הזאת אחרי אסון ורסאי כמו שבטח ניתן
להבין את זה מהזכרה הרבה של הנ"ל, אבל עכשיו כמעט שבועיים
אחרי, והנה הגיע לנו הפיגוע בדולפינריום, ובמידה די גדולה אני
חושבת זה מוכיח את מה שאני טוענת כאן, שאנחנו לא מפנימים. ואני
אומרת את זה אחרי שראיתי במשך יום שלם המון מוסת זורק אבנים על
בית תפילה. הזכיר לי קצת את הצד השני לפני 8 חודשים).