כשאבא שלי החליט לקרוא למשטרה הרגשתי מה זה רע עם עצמי... הוא
בטח חשב שאני איזה רוצח מטורף שיוצא בלילות עם מסכה. אבל זה לא
ככה! באמת שזה לא היה ככה.
שקמתי היום בבוקר אמא העירה אותי, השעה הייתה 7:30 ואני הייתי
צריך לקום וללכת לבית ספר... אני שונא את הבית ספר שלי! אני לא
מסתדר שם עם אף אחד מהמורים והם לא מסתדרים איתי. זה יוצא טוב
ככה, הם כבר לא מתעסקים בעניינים שלי ואני יכול לעשות כל מה
שאני רוצה.
אבל היום בבוקר, היום הראשון של השנה האחרונה שלי בבית ספר,
שהגעתי לכיתה לפגישה עם המחנכת גיליתי להפתעתי את המחנכת שלי
משנה שעברה (היא הייתה אמורה להיות בחופשת לידה או אשפוז, אחרי
מה שעשיתי לה אני התפלאתי שהיא עוד מסוגלת לחייך) יושבת
ומחייכת לכיתה ואלי ומודיעה לי לפני כל הכיתה שאני לא לומד
בכיתה שלה יותר... היא לקחה את הרשות והעבירה אותי לי"ב 10,
הכיתה של הצופים. את האמת אין לי בעיה עם י"ב 10 באמת שלא אכפת
לי אבל איך היא העיזה לעשות את זה ועוד בלי לשאול אותי
אפילו?!
באותו רגע שהיא אמרה לי את זה התחלתי להתעצבן כמו שרק היא
יכולה לעצבן אותי... אבל הפעם זה היה באמת שיא חדש, הרגשתי את
העיניים שלי משנות צבע! הלבן כבר לא היה רק מסביב אלא השתלט על
כל העין ואיכשהו גם הרשתות האדומות שיש בעיניים התחילו לבלות
והרגשתי מעין זעם אדיר שמשתלט עלי ואיתו עוצמה ולפני שהצלחתי
להבין מה קורה תפסתי את התיק שלי ביד אחת ופשוט פיצצתי לה את
הפנים! מרוב עוצמה ועצבים היא הוטחה על החלון ונפלה בחזרה על
הרצפה כמו כדור סקווש שלא משנה כמה חזק מפוצצים אותו על הקיר
הוא בקושי יקפוץ... שמנה מטומטמת. אחרי זה היא עוד הייתה בהכרה
אבל אני עדיין לא סיימתי, פיצצתי אותה עוד כמה פעמים עד שהיא
כבר לא זזה יותר והדם שלה כיסה לי את כל הבגדים התיק והכיתה.
בסוף שנרגעתי שמתי לב שכולם מסתכלים עלי, לא הייתי ער לזה
מקודם אבל נראה לי שהיו הרבה צרחות ומהומה בכיתה כי עכשיו
הייתי מוקף במורים ותלמידים.
הם קראו למשטרה ואיימו עלי שאני לא חוזר יותר לבית ספר הזה
לעולם, אבל את האמת הם לא נראו לי כל כך עצבניים כמו שציפיתי.
כמובן שלא נשארתי לראות מה קורה ופשוט ברחתי משם בהקדם האפשרי
(והאמת זה גם לא היה כל כך קשה). הגעתי הביתה ואמא שלי הייתה
שם בהלם מהמראה שלי מכוסה בדם של אתי המחנכת וכנראה שכבר יצרו
איתה קשר כי במקום לשאול עם אני בסדר ומה קרה היא התחילה לצרוח
עלי.
ניסיתי להרגיע אותה אבל היא לא הפסיקה לבלבל את השכל על רצח
וכמה שאני אכזבתי אותה ושהיא לא מאמינה. אז קלטתי שהיא מחייגת
בטלפון, אני לא יכולתי לתת לה לעשות את זה, המשטרה גם ככה תבוא
לכאן עוד כמה דקות, אז ניסיתי לקחת לה אותו מהיד אבל היא לא
וויתרה! בסוף הטלפון נשבר ומשחרור העוצמה היא החליקה ודפקה את
הראש בקיר... אני לא האמנתי שזה קרה! אבל לא היה לי זמן...
שמעתי דפיקה בדלת כבר הייתי מוכן לצאת מהחלון אבל זאת לא הייתה
המשטרה זה היה אבא, גם לו קראו לבוא מהעבודה... פגשתי אותו
שהוא נכנס לבית הוא גם התחיל לכעוס אבל שום דבר לא שבר לי את
הלב כמו המבט שהיה לו על הפנים מתי שהוא ראה את אמא שלי פשוט
שוכבת שם, הוא הסתכל עלי המום כועס עצוב ומאוכזב ידעתי שהוא
מאשים אותי במה שקרה חשבתי שעוד שנייה הוא הולך לזנק עלי
ולהרוג אותי אבל הוא פשוט הוציא את הפלאפון שלו וחייג 3
מספרים... "למי אתה מתקשר אבא?" הוא לא ענה לי "אבא למה אתה
מתקשר?!" הוא פשוט חיכה לתשובה הוא הסתכל עלי ודמעה זלגה לו על
הלחי. לא יכולתי לקחת את הסיכון.
פשוט לא יכולתי לתת לו לעשות את זה.