קשה לי לכתוב לך,
מפחד שהעט ירעב בידי,
מפחד שמבטך המזלזל, ינקב את עמקי נשמתי.
אין לי מה להוסיף יותר-
ניצחת.

במערכה כה קשה כמו החיים,
ישנם מעטים היוצאים מנצחים, השאר מופסדים.
הפעם חלקי ביניהם-
בין אותם כל אלה שחשבתי שלעולם לא אראה כך את הכול מעיניהם.

חושבת עלייך יותר מדי,
מנסה להתחמק מעינייך...
כל הזמן.

מדוע אין אתה כותב?
המפחד אתה להביט בעיני?
או שמא שיכור אתה עדיין מניצחונך?!
אינני בטוחה שזהו ניצחון הוגן,
לפחות מצידך.

העט רושם מעצמו-
את רחשי ליבי המיוסר-
אותו לב קר כקרח,
אשר התמוסס אט אט מחום אהבתך
או מלהט תשוקותייך.

כן, אני יודעת את האמת.
זה קשה וזה נורא.
החושב אתה שכשתמשיך להתעלם ממני-
אשכח את שהיה?
אנא, כתוב אליי.

אל תדאג,
אפילו אם לא,
יודעת אני שאתגבר.
כן, זוהי סתם מחשבה נוגה עלייך,
ככה סתם.