הציפייה אוכלת אותי. אני שולח כף יד מהוססת ונוגע בקיר המתכת.
המתכת הקרה מעוררת אותי ואני זוקף את ראשי ומתאמץ להקשיב אל
תוך האפלה שבחוץ, אך רק קריאות הצרצרים מגיעות אל אוזני. אני
יודע שהוא יגיע בסוף, הקורבן הבא. תמיד בא מישהו ואני מתחיל
לדמיין את מבט ההלם והאימה על פניו ברגע שאסתער.
כבר עברו תחת ידי עשרות, אם לא מאות, קורבנות ועדיין איני שבע.
אני מעביר זרוע על גבי שפמי. ממשותו נותנת לי כוח להמשיך.
רגע! אני שומע משהו.
קול פסיעות רכות מבקע את דממת האפלה. אם רק יקרב הקול הרי שזהו
הקול אליו ייחלתי. הקורבן הראשון של הערב.
קול הפסיעות הולך וקרב מלווה ברשרוש קל של ניילון ובד. אני
אינני זקוק למראה עיני בשביל לדעת שהקורבן הולך ומתקרב אלי
בצעדים מהוססים. אני מרגיש את כל גופי נדרך ואת שרירי משתרגים.
מראות מההדרכה ומהקורס עולים בראשי ואני משחזר לאט את כל
התרגילים כדי לוודא שההפתעה תהיה מושלמת ולא תהיה כאן טעות.
אין פה מקום לטעויות.
הקורבן מתקרב. ריחו כבר עולה באפי. ריח הפחד מהלא נודע. בשביל
הריח הזה נוצרתי ובשבילו אני חי.
עוד כמה צעדים והוא מגיע אלי.
אני מתחיל לספור.
חמש.
ארבע, אני מכופף את רגלי.
שלוש, אני מקמר את גבי.
שתיים, אני מרגיש את שרירי החזה שלי נדרכים לפעולה.
אחת.
זינוק.
אני פורץ מהפח תוך חבטה בדופן ונוחת לידו על ארבעת רגלי. אני
מעיף מבט בפניו של הקורבן שלי ומבחין בהנאה בהלם ובתדהמה
שנפרשים על פניו. אני אף פעם לא נכשל.
ועכשיו מהר .להימלט בריצה אל מתחת למכונית.

מתחת למכונית אני צופה עתה רגוע בקורבן שלי מסדיר את נשימותיו
ומשליך את שקית האשפה, אשר ללא ספק מלאה במטעמים אשר יהוו את
סעודת הניצחון שלי, אל תוך פח הצפרדע. אני מתבונן בו בחיוך
הולך לאיטו חזרה בשביל, עדיין רועד מעוצמת החויה.  
פשוט ביצוע מושלם ואני מהרהר לי בהנאה, שאין ולו חתול אחד
בשכונה שמגיע לרמה שלי.

האדם נעלם מעבר לסיבוב ואני פוסע לאיטי, זנבי מונף, אל עבר
הצפרדע לטעום שוב את טעם הניצחון.


מוקדש לחתולי באר-שבע.