קוראים נכבדים! הפעם לא אעייף אתכם בהקדמות מלומדות, לא
נחוצות לכל אחד. הפעם אתוודה. לאחר שהסיפור ששמעתי מסבא ז'קו,
מסבא בני ומסבתא רוזה הוא יותר מדי ארוך ולא יתקבל במערכת
האתר, הרגיל לסיפורים קצרים, החלטתי פשוט לחלק את הסיפור
לשלושה. לראשון קראתי "איך היצול החלול הכשיל את השל"ה", לשני
"איך האסיר היה לגביר?" ולשלישי "נקמתו של הגביר, בעל תנוך
כרות". עלילתו מזכירה סרטי היצ'קוק, ברגעים מסוימים מפחידים
ומדאיגים את הקורא, הרועד כולו, מה יקרה לגיבור שלו ובסוף
נגמרים, כמו בכל סרט מתח ב"הפי אנד". לכן, אם מישהו מכם דילג
במקרה על סיפורי "איך היצול החלול הכשיל את השל"ה ("מה לכל
הרוחות הוא השל"ה הזה?"), יקרא מיד את הסיפור ויחסוך לעצמו
הרבה סימני שאלה.
זהו! בתיאבון וקריאה מהנה ומותחת.
א
ר' שמואל, השוחט והעגלון של רבי ישעיה הורוביץ, שלא על עוול
בכפו נדון למוות על ידי השופט התורכי, אך פסק דינו בוטל, לאחר
שהשופט הואיל לקבל למזכרת מעשירי סטמבול כיס מלא מטבעות, אך
החוק הלא משוחד, קבע, שכדי כל אחד, שיראה את ר' שמואל ידע,
שהוא אסיר משוחרר, ציווה על התליין לכרות לו תנוך אחד של
האוזן. חבשו לו הסוהרים, שרחמו עליו את הפצע במצנפת מלוכלכת,
שנשארה מאסיר אחד, שלא היה לו מזל ונתלה.
יצא ר' שמואל לרחוב בעיר נוכריה, רחוק מהבית, ללא פרוטה בכיס,
אך יותר גרוע ללא לשון, בה יוכל לפנות לעובר ושב, כדי לבקש
ממנו עזרה. אף אחד מעוברים על ידו לא הבין אף מלה בצ'כית או
בלשון קודש מהברכות או התפילות.
עודו עומד, מביט כה וכה ומהרהר, מה עליו לעשות, ניגש אליו איש
אחד מכובד, לפי מראה פניו הזכיר לר' שמואל, אחד מבני הקהילה
היהודית. נעמד האיש ואמר:
"שמע נא ברנש, אנחנו אמנם שחררנו אותך וביטלנו את פסק דין מות.
זה עלה לנו המון כסף, אבל זאת עשינו לפי בקשת כבוד הרב, שלא
רצה, שדם של יהודי, אף אם הוא גנב, יהיה על מצפונו..."
"אני לא גנב!"
"שקט! שוחררת אמנם, אבל בתנאי מפורש, שאנחנו נהיה בעתיד אחראים
בעדך. מאין מאסר על תנאי. באין ברירה הסכמנו ולכן לעולם לא תצא
מאיסטנבול, עד שכבוד השופט לא יחליט אחרת. לפי כך מהיום והלאה
עליך להתייצב שלוש פעמים בבית הכנסת הגדול לתפילת שחרית, מנחה
ומעריב. שם עליך להתייצב לפני כבוד ראש הקהילה. במקרה אני
נבחרתי לכהן במשרה זאת. בטוחני, שתכיר אותי ואם לרגל העסקים
הרבים, לא תמצא אותי, תתייצב לפני הגבאי או אפילו השמש, שידווח
לי. אבל אם במקרה, יעלה על דעתך, לא להופיע ולצאת על דעת עצמך
מהעיר, אהיה נאלץ למסור לרשות, ש"הציפור עפה" והיא תפרסם על
ידי העיתונות, כרוזים שקולם נשמע למרחקים, שיזהירו כל אזרח של
האימפריה התורכית, שאסיר מסוכן ברח וכל אחד שיגיש לו עזרה או
ראה אותו ולא מסר לרשות -דינו יהיה חמור, כמשתף פעולה עם
חותרים תחת החוק העות'מאני. ואם סוף סוף יתפסו אותך, אני בטוח
שיתפסו אותך, יש להם הוראה לתלות אותך בכיכר הראשית של העיר או
של כל ישוב, שבו ימצאו אותך. הבינות""
"הבינותי, כבוד ראש הקהילה ורק שאלה אחת קטנה יש לי אליך.
כלכלה? איך אתפרנס, אם אצטרך להתייצב שלוש פעמים..."
"אתה מערבב שני דברים שונים. התייצבות בבית הכנסת היהודי על
ידי החוק עם המצב, שאתו מתמודדים יום יום מיליוני בני אדם.
ומה היית עושה, לו המועלם הראשי, הממונה על החוק של תורכיה,
היה דורש, שתתייצב במסגד הכחול ? ולגבי הכלכלה, הקהילה שדואגת
לעשרות משפחות, שבעליהן נפטרו ורבים להם ילדים, חשבה גם עליך.
הכינונו בשבילך חוזר בשביל בני עדה שלנו, ואצלם תקבל יום יום,
עד שתסתדר חצי כיכר לחם וכוס משקה חם ביום קר ומשקה קר ביום
חם. בטוחני שבמשך הזמן תכיר את כולם ולא תפנה לבני דת אחרת,
כי גם להם יש בעיות עם מוסלמים שלהם ואם תפנה אליהם, יגרשו
אותך תוך בעיטות."
"תודה רבה לך כבוד ראש הקהילה" לא שכח ר' שמואל את התואר.
"אני מקווה, שאם תתיידד אתם, לא תעשה שטויות ולא תנצל את טוב
ליבם, כפי שעשית עם כבוד הרבי ועל כך בצדק קיבלת את העונש."
"אני במשך כל ימי, הייתי נאמן לרבי הקדוש ופעלתי תמיד לטובתו",
פרץ בבכי ר' שמואל.
"איך פעלת לטובתו? טוב, לא גנבת את כספו, אבל איך תקרא לאיש,
שנתקבל על ידי כבוד הרב, שישמש לו כעגלון. איזה עגלון היית,
שבמשך ימים ואולי שבועות לא שמת לב, שהיצול נסדק, מתפרק וזאת
אחרי שידעת, שיש בו מטמון חבוי? הרי אפילו כבוד השופט העניש
בגללך את כבוד הרב, בגלל יחסך המזלזל לחלקי העגלה, שהובילה
כסף רב, שנועד לחינוך ילדי האימפריה העות'מאנית? האם כך פעלת
לטובתו? בדקת את היצול במשך כל זמן נסיעתכם, ראית מה קרה,
הזהרת את כבוד הרב, ולו גם ברמז?"
"הצדק אתך, כבוד ראש הקהילה. אשתדל בעתיד, לשים לב, ביחסים עם
בני הקהילה, שאתם אבוא במגע."
"אני רוצה לקוות. היזהר ר' שמואל. אנו נעקוב בלי הרף אחריך."
"תהיה בטוח, כבוד ראש הקהילה, שאשתדל לשנות את מצבי ולא אשאר
בטלן, שמכסה את חרפתו במצנפת מלוכלכת".
כשנעלם ראש הקהילה, נזכר ר' שמואל, ששכח לשאול אותו היכן בעתיד
יוכל לשים את ראשו בבוא הלילה. שם בכלא הייתה לו פינה קטנה ולא
נוחה, סמרטוט ששכב עליו או התכסה בו, אל הפינה לא רחוקה מהדלי
של כולם, הייתה שלו ואיש לא רצה לגזול אותה ממנו. עתה,
כשהגשים את חלומם של כל האסירים, הבין לפתע, שחסרה לו פינה
לנוח, לישון בתום יום חסר תועלת של הליכה לאין סוף ברחובות
העיר. במשך יומיים נשאר אחרי תפילה בבית הכנסת והסביר לשמש את
מצבו והלז איפשר לו לישון על אחד הספסלים, אך בצאתו נעל היטב
את בית הכנסת, פן יפרצו אליו גנבים או ביריונים ור' שמואל, שלא
יכול היה להירדם מרוב קור על הספסל המתנודד עם כל תנועתו,
התפתל מכאב בתוך מאבק אכזרי עם חלק מגופו, שדרש ממנו להתרוקן
(סליחה על התיאור, אך המחבר אינו מאחל לאף אחד להימצא במצב
כזה), אך תאיי השירותים היו בנויים מאחורי בית הכנסת ובית
הכנסת היה נעול. כאשר הגיע מוקדם בבוקר השמש ומסר לו מפתח לתא,
התברר שהוא טעה ומסר לו את המפתח לתא המיוחד של כבוד הרב
וכשגילה זאת, דפק בפראות, בלי הרף בדלת התא, עד שר' שמואל ,
כשמכנסיו בידיו, יצא: "אתה, צעק השמש בכעס, אתה יודע מה
שעשיתי, בגללך פעם הראשונה בחיים מסרתי את המפתח ל... התבודדות
של כבוד הרב. אויה לי, אם הרב, בעל אף רגיש, ירגיש, שמישהו
מלבדו, פקד את התא. הוא ירמוז בצניעות לגבאי והוא פשוט ישחרר
אותי מתפקידו ומה אז אעשה, אהיה כמוך? ובכלל אתה עושה לי
צרות. נוסף על עבודתי לפתוח את ארון ספרי קודש ולבדוק, אם לא
נעלם פעמון כסף מהספרים. כידוע לך, אסור לפתוח כל יום את ארון
הספרים, אך אם חלילה ייעלם פריט כלשהו, את מי יזרקו לבור מלא
עכברים? אותי! לכן מהיום אני אוסר עליך לישון בבית הכנסת, שאני
שומר עליו. בית הכנסת של איסטנבול, אינו בית מלון לכל מיני
ארחי פרחי, שאין להם בית ולא קרובי משפחה".
זה היה סוף הדרך ומן ההכרח היה לגלות דרך חדשה, שתוציא אותו
מהמצב ביש, שאליו נקלע. מצב זה, שהצביע על סוף הדרך, במקום
לדכא אותו, הפיח בו כוח למצוא דרך, שתוליך אותו לשינוי מצבו
ולאחר שהגיע לאפר, שבו התפלש, כמו שרץ תוביל אותו מעלה, מעלה
אל הכוכבים הנוצצים בשמיים. אחרי פגישה עם "כבוד ראש הקהילה"
החליט, שהוא לא ינפנף לפני כל אחד בפתקה המקומטת, בו נתבקש
קורא המכתב להקציב לו חצי כיכר לחם. הוא החליט לכבוש לעצמו
מקום, בו לא יצטרך להסתפק בלחם שחור ומשקה בכלי, שאחרי שימוש
על ידו, יזרקו אותו לאשפה. עד כאן!
ב
הוא יישר את גבו הכנוע, התיישר ובצעדים הבטוחים, המוליכים כל
איש למטרתו, יצא לרחוב הראשי, המיושב על ידי אוכלוסייה עשירה
ומזמין בחלונות ראווה את כל עובר ושב בעל יכולת. אם מתוך איזה
חוש פנימי, (גורל?) שהכריח אותו להיעצר או סתם מקרה נעמד לפני
חלון ראווה גדול של חנות בדים. הוא התקרב לגמרי לחלון, עד
שאפו סירב להתקרב והביט. על יד שולחן ארוך עמד לקוח ועל ידו
חבילה עם בדים, מהודקת בחוט דק וחזק. בכורסה מולו ישבה אישה,
שמשום מה הזכירה לו בהבעת פניה את שרה ביילה שלו ז"ל. לפניה
היה פרוש גיליון נייר והיא כתבה בעיפרון, בעל ראש עופרת שחורה
(פריט יקר והחדיש ביותר, ההמצאה של קונרד פון גסנר) חשבון עלות
החבילה. הוא אימץ את עיניו והיה מסוגל לזהות כל סיפרה, שכתבה.
לפתע נרעד כולו. הוא בדק עוד פעם את החשבון. כן. הוא לא טעה.
האישה (זבנית, מנהלת החשבונות, קופאית, אישתו של בעל החנות),
שלא הייתה בקיאה בחשבון טעתה לא פחות מאלף דינרים.
היא עברה על החשבון והכריזה תוך חיוך מלבב: "את חמישה הדינרים
אוותר לך, מתנת הבית ללקוח החדש" ובאומרה זאת מחקה את 5,
הספרה האחרונה בתוצאת החשבון. עם מחיקת הספרה האחרונה מהסכום
שהלקוח צריך היה לשלם, נותרו על הנייר במקום 1875 דינרים תמורת
75 מטרים של בד, כשכל מטר עולה 25 דינרים -סכום מצחיק של בסך
הכל 187 דינרים. האישה המשיכה לחייך ללקוח החדש, מרוצה, שזכתה
בלקוח, יתכן מוכר בדים בחנות קטנה באחד היישובים בסביבת
העיר.
אף הלקוח, שעקב אחרי החשבון של המוכרת, חייך והוציא מתוך כיסו
שלושה שטרות של מאה דינרים, תוך ציפייה לעודף. אם המוכרת מהעיר
הבירה מנסה להתלוצץ על חשבון סוחר מיישוב מרוחק ולבחון את
ידיעתו, אז גם הוא ישתתף ברצון במשחק וייקח את הסחורה תמורת
187 דינרים, אך באותו הרגע קרה משהו שהעיר כאילו את האישה
הנרדמת, שעיניה הצביעו על עייפות ומנע ממנה לגרום לעצמה נזק כה
חמור, ויחד עם זאת שם קץ למשחק של "הסוחר התמים", שכאילו לא
עקב אחרי החשבון.
בדומה לחיית טרף גמישה ומהירה, פרץ ר' שמואל לחנות. הפעמון
שמעל הדלת הצטלצל בקול רם באזהרה מפני סכנה. כבר מהדלת הצטעק
ר' שמואל את המלה התורכית, ששמע לעתים כה רבות ברשות ובפי
אסירים לממונים עליהם: "אפטמק! אפטמק! (סליחה!). מדם, יוק
סיפיר! (אין אפס). החשבון לא טוב! את טעית, טעית מאוד על אלף
דינרים. הביטי בבקשה". הצעקה הרמה הבהילה את ,הלקוח, שכמו
האישה לא הבין את רוב המילים, שהמתפרץ דיבר. אין זאת, כי
הפורץ הצועק בפראות הוא 'דילנצי' (פושט יד), שהרגיש בו, כשעמד
זמן ממושך ליד חלון ראווה ועתה, כשהלקוח הוציא את כספו, התפרץ
לחנות, תוך כוונה לשדוד אותו.
ר' שמואל מבלי לשים לב ללקוח, התקרב לאישה, נטל מידה את
העיפרון, התבונן בו בפליאה, כי בפראג עדיין השתמשו בנוצה,
הטבולה בדיו. אחר כך נטל את גיליון נייר והתחיל לכתוב: "הביטי
מדם, כאן כתוב שמכרת לו 75 מטר, כשכל מטר של הבד היקר עולה 25
דינר. חמש כפול חמש 25, בסדר 5 נשאר 2. התוצאה הסופית היא
1875. נכון. ולפתע את שוכחת הכל ואומרת לו: "את החמישה הדינרים
אני מבטלת לך, בקשיש ללקוח חדש", ניחא, ומה את עושה מדם? את
פשוט מוחקת את הסיפרה 5 ולא מחליפה אותה -ב'סיפיר' (=0). ומה
קורה אז? במקום 0 0 0 נשארו לך רק 0 0, במקום 1875 ישלם לך
הלקוח, שעושה את עצמו, שלא שם לב, ותוך תמימות ישלם לך סכום
מצחיק של 187 דינרים ועוד ירצה עודף מ-200 דינרים. הבינות
אותי מדם?"
עתה התעוררה לגמרי האישה (זבנית? קופאית? המחליפה את בעלה?):
"הבינותי הכל. טעיתי טעות חמורה וזאת אני אהיה חייבת לך אדוני
האלמוני, שכמו אביר העיר את "הנסיכה הנרדמת". רב תודות לך,
אדוני. בשום אופן לא אדע, איך להודות לך בעד המעשה שעשית. דבר
כזה לא קרה לי במשך כל ימי חיי. אין זאת, כי במשך הלילה לא
נרדמתי והכינותי מאפה בשביל חגיגת יום הולדת של סבתא שלי,
שהאריכה חיים וכל המשפחה תתאסף הערב."
כאן פנתה ללקוח: "וגם ממך אדוני, אני מבקשת סליחה. לא חשבתי
בכלל לנסות אותך או לעשות הלצה. לא, הייתי פשוט במצב, שבו לא
מסוגלים להתרכז ולולא האדון הזה, שהעיר אותי, היה נגרם לחנות
שלי נזק רב. צר לי על שעלי להעלות את מחיר הבדים, אבל זהו מחיר
הבדים: 1875 דינרים. אם הוא לא נראה לך, לא נורא, גם אחרי
שנער גזר אותם כבר מהגליל. אתה יכול להשאיר אותם ואנחנו כבר
נמכור אותם, כפי שהם."
"לא, גבירתי. בחפץ לב אשלם את המחיר. גם אני, כשאת עשית את
החשבון, לא שמתי לב ואודה ולא אבוש, התבוננת באיש הזה, שעקב
בדריכות אחרי כל תנועת ידך."
"אז בסדר. תודה לך אדוני. את חמישה דינרים, בכל זאת אוריד לך
ותמיד אצפה שתבוא לחנות שלי, כשתהיה באיסטנבול."
אחרי שהלקוח עזב את החנות וכשחבילה בידו ניגש למרכבה, שחיכתה
לו ברחוב, פנתה הגברת לר' שמואל: "ועכשיו אדוני, הואל נא לשבת
בכיסא הזה ובטרם תספר לי, איך זה קרה, אכבד אותך במאפה, מעשה
ידי. קודם, כדי להרטיב את הלשון, כמקובל בבתים שלנו, תואיל
לשתות כוס מים צוננים עם כפית 'דולסה' (ריבה מפרי מתוק, כגון
תות) וכשתתחיל לדבר, נעשה כל רגע הפסקה ותצטרך לשבח את פרי
ידי."
"בחפץ לב, מדם!" הסכים אתה ר' שמואל, כשהוא מלקק בהנאה גלויה
את הריבה.
"יפה! אך בטרם תגלה לי מי אתה ומאין באת, כי לפי התורכית שלך
ובליל מילים,שכיוונת כלפי וכלפי הלקוח, הבינונו שנינו, שאתה
לא מקומי ובלי כל ספק באת מארץ נוכרייה."
"את צודקת, מדם, במאה אחוז ובחפץ לב אספר לך מי אני ומה אני
עושה כאן" השיב לה ר' שמואל, תוך חיוך מרחף על שפתיו, כי
לראשונה הייתה לו תחושה, שאחרי נדודים הארוכים וסבל רב,
שהרגיש, הגיע לנמל מבטחים וגורלו מתחיל להשתנות.
"אני כולי אוזן, אך בטרם תתחיל לספר, אם לא איכפת לך, שמא תסיר
מראשך את הסמרטוט המלוכלך, שלא מתאים לחנות שלי, שמא שוב ירגיש
בך לקוח ויתפלא, סלח לי בעד הביטוי, שבחדרי הפרטי נמצא '
דילנצי' (פושט יד) המתרווח בנחת על הספה, כמו ידיד בית."
"הסמרטוט הזה, מדם, ימחיש לך יותר ממאה מילים, את מה שאירע לי,
אך אם את מבקשת, לא אתנגד לך, לעולם לא אתנגד לך, כפי שאני לא
מתנגד לעוגיות אלה, הערוכות על השולחן וממתיקות חיים לאדם."
באומרו זאת הסיר מראשו את הסמרטוט המוכתם בדם והניח אותו מתחת
לספה.
"הו", נרתעה האישה, "ברלי, יארה? סאוואש, חרב?"( פצע? מלחמה?
בתורכית).
"סליחה, אבל אינני מבין אף מלה!"
"הוי, תסלח לי אדוני שמרוב הפתעה, דיברתי בשפה המקומית. אני
רואה פצע על תנוך האוזן, אמנם הוא לא כל כך חמור. האם הוא
כתוצאה של השתתפותך במלחמה?"
"במלחמה? אודה לך מאוד אם לכל לקוח שישאל אותך, מה פשר הפצע,
תסבירי לו, שהוא תוצאה של פצע בקרב מחרבו של האויב. לא חשוב
באיזה קרב ומי היה האויב. אגב קיבלתי בעד זה פרס, שאשא אותו כל
ימי. זה לגבי לקוחות, אבל לך אספר את הסיפור האמיתי הקשור
בפצע הזה. אבל, אם לא תהיה זאת עזות פנים, אבקש ממך, בטרם
אתחיל בסיפור, שהוא ארוך מאוד, לכבד אותי במאפה, כי עד עתה לא
באה לפי אפילו פרוסת לחם, שכל יהודי צריך למסור לי, על פי
מכתבו של "ראש הקהילה היהודית".
"פרוסת לחם? אצלי בבית לא מכבדים בפרוסת לחם ישנה. כפי שאתה
רואה. במקום לחם מכבדים אצלנו בעוגיות. אל תיתן לאורח, מה
שאתה לא אוהב", כפי שאמר איזה חכם יהודי."
"זאת אמר, אמנם בגרסה אחרת, רבי הלל, גדול החכמים היהודיים."
באבדן ראשה "אני רואה, שאתה בקי בהיסטוריה של עם ישראל" הגיבה
המארחת.
"רק קצת. אני משתדל ללמוד בזמני החופשי, כל שאפשר ללמוד. כך
למדתי גם לקח, שלא כל איש קדוש הוא קדוש, והוא עלול, כמו כל בן
אדם -להיכשל."
"לא הבינותי, למה אתה רומז, אבל אני מקווה שבסיפורך, תבהיר לי
כמה דברים, שעד כה לא ברורים לי. אך בינתיים, שוב שכחתי את
חובתי. רק דקה אחת, ברשותך."
היא קמה במהירות, ניגשה לשולחן העמוס מעשי מאפה, והניחה על
צלחת מפוארת, כמה עוגיות, עשויות כולן בצורת מעוין.
"ברשותך, אדוני הנכבד, אציג לפניך, את הסיבות, שבגללן טעיתי
היום. זאת שאתה נוטל, אנו קוראים 'טופישקי' והיא נתח מעוגת
אגוזים ומי סוכר. כפי שאתה רואה, כולן מחולקים למעוינים קטנים
ועוגיה זאת נקראת בשם המזכיר צרפתית 'קורביה', עשויה מבצק פריך
עם אבקת סוכר."
"מדם, די, הפסיקי לפנק אותי, פן אחלום, בניגוד לדעתי, שכל
החיים הם מתוקים. אגב, איך תגידי בשפתך את מה שאני מרגיש
עכשיו: "החיים הם יפים"?
"חייתה גיזל!" אגב 'גיזל' הוא התרגום התורכי של שמי 'בללה'."
"בללה? יפה. האם זה לא שם איטלקי? זה מזכיר לי את שמות הנשים
הנפוצים אצלנו: ביילה, שרה ביילה, אבל בללה הוא שם יותר יפה."
"תודה, אמי הייתה איטלקית ובשום אופו לא הייתה נכונה להחליף את
שם בתה בבית הספר ל'גיזיל'."
"היא צדקה. אמנם 'גיזיל' התורכית נלקחה מ'מגזלה', חיה יפה,
המקפצת על רגליה העדינות ו'חייתה' התורכית תזכיר לי מיד את
המלה "חיים" בשפת עמי.
"רואה אני, שנוסף להיסטוריה הנך חוקר בהשוואת לשונות, אך אני
עדיין סקרנית מי הוא המציל שלי ומנין בא. אנא, אל תחכה לצלצול
מהדלת, שיפסיק אותך."
"אל תדאגי "מדם בללה", עכשיו איש לא יפסיק אותי. אני לידיעתך
יליד פראג, בירת צ'כיה..." פתח ר' שמואל את סיפורו. הוא רצה
מיד אחרי זה להציג את עצמו כשוחט, שהרבי בעיקר בגלל מקצועו לקח
אותו, אך החליט להשכיח את המקצוע הזה, הקשור בשפיכת דם, שבהחלט
לא התאים למפגש הזה, שבו חש התרקמות נימה רומנטית. אי לכך לא
היה לו מה להסתיר והוא סיפר לה את כל המוצאות אותו. איך נתמנה
לעגלון, איך הרבי הקדוש קנה אצל הצועני יצול חלול והכניס לתוכו
את כל הכסף, שהיה ברשותו למחייה ולפתיחת ישיבה בירושלים עד
בואם לאיסטנבול והכסף שנעלם, מבלי שהבין איך. אחר כך איך הרבי
הישר והקדוש הפך לפתע לחשדן, שהוא ר' שמואל נטל את הכסף ולא
חשש לעורר בצעקותיו את כל השכנים ולכנות אותו: 'גנב'. אחר כך
לא חשש למסור אותו ל'רשות' ואף לשופט, שדן אותו למוות.
הוא הפסיק לרגע, כשגילה בעיני האישה דמעות, שזלגו מעיניה. באין
ברשותו מטפחת, העיז באצבעותיו להסיר את הדמעות, כשהוא לוחש
באוזניה: "אל נא בללה. אני באמת מצטער. לא הייתי צריך לספר לך
סיפור כה עצוב."
היא הוציאה מהכיס מטפחת, ניגבה את עיניה ולחשה: "לא, סמואל,
אתה היית בסדר, שסיפרת לי הכל. אנא תמשיך ומנין הפצע שעל תנוך
האוזן?"
"הרבי נתקף התקפה של מוסר כליות, שבגללו ישפך דמו של יהודי, אף
אם הוא גנב וביקש מהקהילה, שישפיעו על השופט, שיקל את פסק
דינו. השופט נאות לקבל שוחד והחליף את המוות בסימון אסיר,
שנחשד בפשע בכריתת תנוך אוזני. אחרי שבני הקהילה מימנו את
נסיעתו של הרבי לארץ הקודש, הופיעו שני עוברי אורח,
כשכיסיהם מלאים במטבעות זהב וכסף, שמוצאם מצ'כיה. בחקירה
התברר, שהיצול החלול, שנפגע בגלל החום, התבקע, הפקק שסתם את
החלל, נפל והמטבעות, שהיו דחוסות בו, נשמטו לאורך הדרך, שבה הם
הלכו. רצו בני הקהילה לבשר לרבי, שאני חף מפשע, אך הרבי היה
כבר רחוק בלב הים ובוודאי שכח את העגלון שלו, שהפכו לגנב..."
"הוא מנוול ולא רבי. לא ידעתי, שאצל הרבנים יש יצורים כה
שפלים", הצטעקה בללה.
"אל תדאגי. משום מה יש לי תחושה, שהוא עוד ישוב לאיסטנבול ואז
אהיה הראשון, שיקבל את פניו, בצורה שמגיעה לו. אנחנו עוד ניפגש
ואז..." רמז ולא סיים את המשפט. "ועכשיו, תסלחי לי מדם בללה,
אחרי שסיפרתי לך הכל וראית שאינני פושט יד רגיל, עלי למהר
לבית הכנסת, כדי לפגוש את יושב ראש הקהילה ולבקש ממנו, שישכנע
את השמש, שירשה לי לישון על הספסל, עד שאמצע סידור כלשהו."
בללה קמה במהירות ונעמדה לפני ר' שמואל וקראה בקול תקיף:
"לא, סמואל, אתה לא הולך לשום בית הכנסת לבקש מיושב הראש,
שישפיע על השמש, שיואיל להרשות לך לישון על הספסל. אני לא ארשה
לך. די סבלת בחייך ואין כל סיבה שתמשיך לסבול ולגרום לי להזיל
דמעות, כשאני, שמסוגלת הייתי לעזור לך, לא נקטתי אצבע, כדי
לשנות את מצבך העגום. לא, כל חיי אחוש מוסר כליות, שאחרי שחסכת
לי אלף דינרים, שבגלל עוגיות טיפשיות אלה, לא ראיתי, שאני
מפסידה אותם, אאפשר לך לישון על הספסל הקשה?"
"אבל מה יעשה אדם כמוני, רחוק מביתו ואין לו היכן לשים בבוא
הלילה את ראשו?"
"תשאיר זאת לי. יש לי די חדרים ריקים, שאחרי מות בעלי, איש
אינו משתמש בהם ולכל חדר אפשר להכניס מיטה נוחה עם כיסוי רך
וחם. ועכשיו במקום למהר לבית הכנסת, תיגש מיד, אבל מיד, כל עוד
'טאביפ', כלומר 'דוקטור', ידידי הטוב עובד. הוא גר לא רחוק
מכאן בסביבת עשירים. אכתוב לו מכתב, שיטפל בך, כמו בקרוב
משפחה שלי וישתדל למחוק עד כמה שיוכל את הסימן שעל תנוך.
תחכה, אקרא לנער שלי, שילווה אותך , שלא תחפש אותו והוא יצא
מהמשרד...", "ומה אחרי זה?"
"אחרי זה הוא ישיב אותך הביתה ותאכל ארוחה, בטרם תסתגר בחדרך,
עד שקרובי משפחתי יעזבו אותי. ומחר, אני מציעה לך, במקום
להסתובב ברחובות ולהציץ מעבר לחלונות ראווה, תתחיל לעבוד
בחנותי. אם לא תתנגד, תקבל לפי שעה שכר מועט ומזונות על שולחני
ואם תלמד את המקצוע ותצליח , אהפוך אותך לעובד קבע ועכשיו,
אחרי ששמעת..."
"אני רץ, מדם בללה, בכל המהירות, שרגלי יאפשרו לי. היכן הנער?
להתראות, רב הודות לך מלאכי, שהשבת אותי מבירא עמיקתא לאיגרא
רמא" (מבור עמוק לגבעה גבוהה, היפוך הפתגם).
"לא הבינותי אף מלה, אך אני מקווה, שבאותה מידה שאני אתחיל
ללמד אותך תורכית, שתהיה לך נחוצה, תלמד אותי את שפת עמי, שלא
למדתי."
ג
עתה כשהיה לו מרחב חיים ואפילו חדר משלו עם מיטה, החליט סמואל
(זה יהיה שמו החדש בארצו החדשה) להתמסר ללימוד תורת המסחר
ובפרט בסוגי בדים, שהם יקבעו את הצלחתו או כישלונו בתפקידו
החדש, שהוטל עליו.
יחד עם זאת החליט לפי עצת בללה לרכוש כל יום לכל הפחות 10
מילים תורכיות. לשם זאת קנתה לו לפי בקשתו במקום עיפרון יקר,
כמו שלה, כמה נוצות אווז, שהוא בעצמו השחיז אותן בסכין מיוחד,
ששמר עליו בילקוט צד שלו ובקבוק דיו. בללה, שהייתה בעבר מורה
לילדים, שינתה את שיטת ההוראה ואפשרה לתלמיד בעצמו לשאול, מה
שעניין אותו.
"מורה", פנה אליה בקול רציני, "היכולה את ללמד אותי את שמות
הצבעים".
"ראשית כל מה פירוש המלה: 'צבע'?- "בויה! "בויה" חזר אחריה,
רגע שכחתי להפריד בין המילים התורכיות ותרגומים שלי בקו, כמו
בכל מילון. הוא מדד את גודל הגיליון ואחרי זה בשליש שלו צייר
קו מאונך, לא כל כך ישר, אך די, כדי להפריד. מעל הקו רשם בכתב
יפה "צבעים" = בויה.
"ועכשיו העיקר "לבן" = "אק", מלה קצרה ופשוטה, בלי צליל תורכי,
"שחור" = "קארא", כבר שמעתי זאת, ובין לבן ושחור, בפרט לגבי
נשים זקנות "אפור ="גרי", כמו ,גראו" של הגרמנים או "קיר",
כחול ="מאווי", אבל יש כל מיני "כחול", "כחול כהה" =לאציוורט
ו"כחול כמו כחול השמים" =גק (עם סגול מתחת ל'ג'), ,ירוק" =
"יסיל" (סגול מתחת ל'י') ואחרון אחרון חביב "אדום"
="קירמיזי". זהו מורתי, עשר מילים. להתחלה, סבורני, שזה די.
מחר תוכלי לבחון אותי , מה צבע של כל גליל, הנמצא במחסן".
מעתה, אף כי זכר את רוב הצבעים, לא נפרד מהמילון שלו, כמו רופא
ממזוודת הכלים. למחרת רשם לו על גיליון חדש עלות כל בד, לפי
טיבו וצבע שלו ורשם לו בקפידה את כל הערות, לגבי המחיר של בד
זה או אחר, הדומה לו בצבעו, אך יותר יקר או זול. הוא אף הכניס
חידוש בהתמצאות בבדים, המונעת כל טעות, כשהוא רשם בקצה הגליל
בגיר לבן, הנמחק בקלות מספר הבד, הרשום ברשימת בדים שלו.
הנער , הגוזר את הבד ואורז אותו, נצטווה מיד אחרי שגזר את הבד
עם המספר, לרשום אותו מחדש. בללה רק התבוננה, מבלי להגיב,
כשהיא רושמת לעצמה התקדמות מהירה של העובד שלה, סמואל, שמקרה
עיוור, או שמא השגחה העליונה, הביאה אותו לחנות שלה.
המבחן הראשון, שסמואל עבר בהצלחה בחנות, הייתה מכירת בד בלי
השתתפות של בעלת החנות. לחנות נכנסה עלמה (נערה?) צעירה, בעלת
עיני תכלת גדולות והצהירה: "אמא אמרה לי לרגל יום הולדת, שאכנס
לחנות ואקנה לי בד לשמלה החדשה." "מזל טוב! באיזה צבע?"
"לא החלטתי עדיין. בעצם אני בעצמי לא יודעת. אמרו לי, שכאן כבר
ידעו."
"נכון, אני מציע, שתלבשי שמלה בצבע כחול, שהוא יתאים לך
מאוד"
"כחול? זה לובשות בדרך כלל נשים מבוגרות, שרוצות להיראות
כצעירות ואני באמת בעצמי צעירה, אז..."
"סליחה, חביבתי, אני מאחל לך, שתישארי צעירה כל הזמן, כמו
עכשיו. אני לא התכוונתי חלילה לכחול כהה, לא, יש לי בשבילך
כחול, כמו צבע השמיים באביב וכמו צבע עיניך היפות. רק דקה" הוא
צילצל בפעמון יד ומיד הופיע הנער.
"תואיל להביא לי דוגמה או גליל "גק" , שמספרו 6. רק חלילה לא
"לציוורט", רק גק, כמו עיני גברת צעירה זאת". כשהובאה דוגמה,
הטיל סמואל את הבד על כתפיה: "תעטפי בו, כמה שאת יכולה ותיגשי
לראי. הסתכלי איזה יופי ואיך הוא משלים את עיניך. אני בטוח,
שלא יהיה עובר ושב, שיראה אותך ולא ייעצר ויביט אחריך, עד
שתיעלמי."
"תודה. זה באמת יפה. תודה רבה, אדון..."
"סמואל לרשותך".
"סמואל? זה שם ארוך ושל זקנים. אני אקרא לך סמי. סמי יש עוד
בעיה. אני פשוט לא יודעת, איזו תופרת, תוכל לנצל את הבד הפה,
כדי לבטא את, נו, אתה כבר בטח יודע, שכולם יראו."
"קאדין?" (תופרת) אנחנו כבר נדאג לך. תיגשי בבקשה מחרתיים ואם
לא תוכלי, תרשמי את הכתובת והנער ימסור לך, היכן ומתי עליך
להופיע. עליך רק להשאיר על חשבון, תמורת הבד."
"אני בחפץ לב אשלם כבר עכשיו. כמה?"
" לא בינתיים רק בעד הבד ואת היתר אחרי התפירה. רגע ,את תהיה
זקוקה לשמלה לא יותר מדי ארוכה, שמטאטאת את הרחובות, אך הולמת
את מבנה גופך. כן, זה יעלה לך לפי שעה, רק רגע מספר 6."
הוא נטל גיליון חדש, טבל את הנוצה בדיו, עשה חשבון: "אני מדגיש
לפי שעה 25 דינרים. אם יתברר אחרי מידה, שצריך פחות בד, נחזיר
לך את היתרה ואם יותר- תוסיפי."
"זה נראה לי חישוב הגון", הביעה הנערה את דעתה. היא רשמה את
כתובתה אם לא אהיה בבית, למסור לאמי את ההודעה ואני בטח
אבוא".
כששבה בללה לחנות ושמעה על לקוחה הצעירה, שקראה לו 'סמי' ובדקה
את סכום, שהוא קיבל תמורת הבד, הגיבה בחיוך:
"מזל טוב פעמיים סמואל, גם אני חושבת שהשם 'סמי' יותר מתאים,
אבל אינני חושבת, שהגיע כבר הזמן לקרוא לך בשם זה. לפי שעה
הנך רק עובד זמני, שאמנם הצליח בעסקה הראשונה. לעצם העסקה, עלי
להעיר לתשומת לבך, שגזלת בלי לרצות מהנערה כמעט 10 דינרים,
אך כפי שאמרת, אם יתברר שהבד יותר מדי גדול, תחזיר לה את
היתרה. ומה בדבר תופרת, שהבטחת לה?"
"אתמול, גברת בללה, בשעת החגיגה המשפחתית, כשישבתי בחדרי
והרהרתי, עלה על דעתי, שאנחנו לא צריכים להסתפק, אך ורק במכירת
בדים ולהניח לתופרות בודדות, המוכרות, לקרוע את עורן של לקוחות
ובמקום שודדות מלקוחות שלנו את כספן ואף להביע ביקורת על טיב
הבד, אנו נרכז בחנות שלנו תופרות טובות, נאמנות לנו, שיעריכו
שקלטנו אותן ומבטיחים להן משכורת קבועה, שאנו נקבע."
"הם. אף אני פעם אחרי ששמעתי שהלקוחה הקבועה שלי, סיפרה לי,
שהתופרת הפאריזאית, (כולן טוענות שהן מפאריז), מתחה ביקורת
חריפה על הבד המצוין, שהייתה צריכה לתפור ממנו שמלה, חשבתי, מה
טוב היה, לו הייתה לי תופרת משלי, שתשלים את העסקה, אחרי רכישת
בד בחנות שלי."
"תופרת אחת? מדוע לא שתיים או אפילו שלוש. כמה לפי דעתך,
יכולות לעבוד בנוחיות באחד מחדרים שלך?"
"לכל הפחות שלוש."
"יפה, שימי על חלון הראווה מודעה, שאת מחפשת תופרות משובחות
לחנות שלך. הן תעבודנה בשלב הראשון בניסיון כמוני, ותקבלנה שכר
בעד כל שמלה, שהאישה, שתזמין אצלנו, את השמלה מבד שלנו, תשבח
את עבודתה ותהייה מרוצה. בשלב הבא, כשהתופרת החרוצה לקבל
קביעות, כמוני, תקבל משכורת חודשית, כשקצב עבודתה יקבע לפי
הזמנות. אחרי הכל מדובר בניסיון פשוט לפתח את העסק, ניסוי,
שאין בו אפשרות להפסיד. אין הזמנות - אין תופרות, אך אם
הלקוחות תהיינה מרוצות יש סיכוי סביר, שנעלה לדרגה של חנויות
הפצת בדים ושמלות, כמו במדינות אירופה המערבית."
"אני אקבע מחר את המודעה בחלון הראווה ונוסף לכך, ארחרח בעיר
בדבר תופרות משובחות, אך צנועות, ולא מתפארות באסכולה
הפאריזאית."
כולו תדהמה שמע סמואל, איך בעלת החנות, ששמעה את כל סיפורו,
ומתוך רחמנות הציעה לו להיות עוזרה, תוך ידע, שאין לו כל מושג
בעסק, שהיא למדה לנהל מבעלה, שנפטר, מקבלת עתה את כל הצעותיו,
ומבטיחה שמיד תקיים אותם, כאילו הוא היה מנהל החנות ואילו היא
מזכירה, מבצעת את מדיניותו של המנהל.
למחרת, כשבעלת החנות ועוזרה בניסיון שוחחו בדבר תופרות, הפתיעה
אותם אישה מבוגרת, אך בעלת גוף עדיין מושך. היא לא פנתה כרגיל
לבעלת החנות, אלא לגבר שישב על ידה: "בוקר טוב. אם אינני טועה,
יש לי כבוד עם אדון סמי. ילדה שלי הייתה אתמול בחנות ונפגשה
אתך ואף רכשה בד, ההולם באמת יפה את גופה ואת עיניה, שירשה
מאביה. אני מוכרחה לציין, שהבחירה שלך הייתה באמת מוצלחת. אז
עלה בדעתי, שאם אתה נוסף על היותך מוכר הגון, לפי דבריה, גם
יועץ מוצלח, שמא תבחר גם בשבילי בד מתאים ואם תמצא גם בשבילי
תופרת, שלא תהפוך אותי לזקנה או אדוקה יבשה, המכסה את פניה
המכוערים ברעלה שחורה, אודה לך מאוד."
"הכל יהיה בסדר, גבירתי הנאווה. נמצא לך בד מתאים ותופרת, שאיך
אגיד, תבליט מה שצריך להבליט ותסתיר, מה שצריך להסתיר. התופרות
שלנו יודעות את המלאכה, אחרת לא יהיה להן מקום בחנות שלנו,
שגברות המכובדות ביותר באות אלינו."
כאן לא יכול היה 'סמי' להתאפק ושלח מבט מחייך לעבר בעלת החנות
ובללה החזירה מיד חיוך לעוזרה, בעל ביטחון עצמי, כדרך סוכנים
מוצלחים, בעלי ניסיון של שנים. ואדון סמי המשיך במשחק:
"מה דעתך בללה על מספר 5?"
"לציוורט? הנערה תלבש מספר 6 ואמה 5. זה יהיה זיווג מושלם.
צבעים משלימים וקומפוזיציה מושלמת. כן לציוורט. זאת תהיה שמלה
נהדרת".
"אבל, ברשותכם, האם שמלה בצבע כחול ככה, לא תהפוך אותי לזקנה?"
מחתה אמה של הנערה.
"להפך. צווארון לבן ושני פסים אולי יותר בתכלת במקום מתאים,
יהפכו אתכם לשתי אחיות ואיש לא יחשוד בכן, שאת אמה של הנערה.
כשתצאו לרחוב, תהיו כוכבי העיר וכל הנשים יקנאו בכן. שיקנאו,
שידעו שבמקום לבזבז את כספן אצל תופרות רמאיות המרוקנות את
ארנקי בעלים שלהן, יבואו לכאן, כמו כל נשים מכובדות ויקבלו
טיפול נאות ולא יגזלו מהן כסף."
נאומו הארוך של סמי שכנע את אמה של הצעירה ול"מדם בללה, לא
נשאר רק לחשב את מחיר הבד, באותם התנאים ששילמה בתה (החזרת
היתרה, אם יותר מדי בד ותוספת, אם התופרת , אחרי מדידה תקבע,
שצריך להוסיף).
זה היה המבחן הסופי של "אדון סמי". מיד אחרי שהאישה שילמה את
המחיר הדרוש וחיכתה בסבלנות לתור ,שתקבע לה התופרת (שלא הייתה
עדיין קיימת), החליטה בללה להעניק לסמי קביעות והעלתה לו את
המשכורת, המגיעה לעובד ותיק.
שתי התופרות הראשונות, שזמן רב לא עבדו, לאחר שכל הגבירות
העשירות היו קשורות , כמו לרופא הפרטי שלהן, לתופרות מפאריז,
עתה כשקיבלו הצעה מבעלת החנות היוקרתית ברחוב הראשי, אחרי
שמנהלת החנות הסבירה להן, איך עליהן להתנהג כלפי לקוחות שלהן
("לכל אישה, כמו למלכה ולכל צעירה, כמו לנסיכה), ואחרי שהמנהל
אדון סמי, הסביר להן, איך נראית בעיניו השמלה, שעליהן לתפור,
עלו ממש על עצמן והוציאו מתחת לידיים כליל היופי, שהקסים את
שתי הלקוחות הראשונות.
אחרי שהצעירה ואמה יצאו שלובות זרוע לרחוב הראשי והדגימו לכל
הנשים את מוצרי החנות של סמי ובללה, התמלאה החנות נשים, שעד
כה היו כנועות לתופרות שהשתלמו בפאריז, שקבעו להן תור כעבור
חודש ואולי גם יותר, נתקלו לפתע ביחס אדיב ותופרות שהכינו להן
אחרי המדידה במקום, את המוצרים הנפלאים תוך שבוע ימים.
לפתע נתמלאה החנות השקטה בצחוק ופטפוט הלקוחות, כשהן מתגלגלות
מצחוק למשמע התורכית של סמי החביב, המתלוצץ תמיד ומערבב את
התורכית שלמד, בבליל מילים לא מובנות. וכאשר בסוף חודש, בדקה
בללה את ההכנסות של חודש העבר עם חודש זה, גילתה לשמחתה,
שההכנסות שלה הוכפלו ועוד ממשיכות לזרום בהיותה הגונה וישרה,
העניקה מיד 'בונוס' לסמי שלה, שעם הופעתו הכניס מהפך בחנות,
שירשה מבעלה השמרני.
בלילות נדודים בחדרה החלה להרהר על סמי, כעל עזר שכנגד, קבוע,
המשחרר אותה מהרבה בעיות, מלא רעיונות כרימון, המצחיק בלי הרף
את כל הנשים, ויחד עם זאת לומד, משתלם, קונה אלבומים
אומנותיים, המראים נשים יפות, מלובשות בשמלות מקוריות, אך מעל
הכל אינו מזניח אף יום את התפילה בבית הכנסת בבוקר, בטרם החנות
נפתחת וכן בערב, מיד אחרי סגירת החנות. כל זאת רצתה לגלות לו,
אך חיי שיגרה עם בעלה לימדו אותה לדכא כל רגש. עד היום כשבשעת
השיעור שאל אותה סמי בחיוך נלבב על שפתיו: "מורתי, איך אומרים
בתורכית" "אני אוהב אותך", לא יכלה בללה להתגבר ותוך הסמקה,
הסבירה לו: "אני= בן, "סבגילי" = אוהבת, התאהבתי, "סן"= אתה
או אותך"
"קל מאוד מורה , "בן סבגילי סן" ובאומרו זאת הביט זמן ממושך
בעיניה.
"לא רשמת סמי את מה שאמרתי לך? "בן סבגילי סן!"
"יש לי זיכרון טוב ואזכור כל חיי, מה שאמרתי לך: "בן סבגילי
סן, אני אוהב אותך!"
עוד באותו היום ניגשה בללה לאחד הקרובים שלה, הסבירה לו מיהו
סמי, איך קידם את החנות והעיקר את יחסה אליו, לאחר שהתברר
לה, שהוא אינטליגנטי ויחד עם זאת הוא שומר מצווה והיא חולמת
על היום, בו תוכל סוף סוף להיות עקרת בית ולחסות בצל כנפיו של
בעלה, איש בעל יוזמות ומגשים את ההחלטות שלה. הלך קרוב שלה
לסמי והסביר לו, מה שמעה מפי בלל. סמי שכב על הספה הרכה ונח
וכשנודע לו, שבללה, ששינתה את אורח חייו ובניגוד לנשים רבות
מתנהגת, כמו בת ישראל כשרה, הסכים מיד לשאת אותה לאישה ולקבל
את האחריות לניהול החנות.
מי שלא השתתף בחתונתו של סמי עם בללה בבית הכנסת "נווה שלום",
שבו תמיד התפלל (בניגוד ל"בית ישראל" שאחרי שישן בו לילה אחד,
גורש ממנו על ידי השמש) - לא יידע מעולם, חתונה מהי. סמי
בעצמו קבע עם הרב, המנהל את טכס החתונה את התאריך, בהיותו
בטוח, שעד היום הזה, תגמורנה התופרות שלו שמלת כלה, כפי שהוא
תכנן, שכר אולם גדול ויוקרתי לסעודת אורחים, תזמורת יהודית
והעיקר מאכלים כשרים, תאווה לחכם של כל בני קהילת איסטנבול.
יחד עם בללה קבע את מי להזמין, כשהוא מקפיד, שנוסף על
המקורבים, לקוחות, שאתם התיידד, לא שכח את אף נציג של הקהילה
היהודית, ואף נציגי הרשות וממשלה. וכשניצבו על הבמה מתחת לחופה
המפוארת בללה בשמלתה הלבנה וארוכה ועטרה, שבה היו שזורות
פנינים צחות ומבריקות ומולה סמי שלה, הלבוש, כמו באלבומים
האומנותיים, באופנה הספרדית, קם כל הקהל על רגליו והריע, כי
לכל אחד היה נדמה, שהנה ניצב לפניהם זוג מלכותי.
בסוף הטכס, בטרם עברו לאולם הסעודה, הודיע סמי בקול חגיגי,
שלרגל היום המאושר ביותר בחייו, החליט לתרום לבית הכנסת ספר
תורה חדש, שייקרא "תורת סמיבללה", צירוף שמות הזוג, ושהוא סמי
ישא אותו ראשון בהקפות בשמחת תורה. ושוב הריע קהל ובפרט
המתפללים אתו בתפילת שחרית ומעריב.
גם העניים והילדים לא נשכחו. בעניים טיפל הנער, שהפך בינתיים
לעוזרו של סמי ותוך הוציאו מה"טורבה" (ילקוט) כל מיני
"פפניג'ליק" ו"פארה", שאל את כל אחד מה הן בעיותיו בבית
והבטיח בבוא הזמן למסור לאדוניו, שישתדל לסייע בידו. לגבי
הילדים, שהתאספו סביב לאחד מדודות של בללה, קיבלו כל אחד פעם
ופעמיים עוגיות מתוקות, על מנת שייזכרו את היום המתוק של
הזוג. כה וכה נקרא סמי ברוב הימים "הגביר הנדיב" ואילו ממשרד
הממשלתי, שנציגיו רבים הוזמנו לחתונה שלו, קיבל על נייר עם
חותמת רשמית, מכתב תודה כשהוא מכונה "ביי-אפנדי" ("אדון", תואר
כבוד).
כבר כעבור יומיים כשירד הזוג למרכבה, שתעביר אותו לנמל, בו
יעלה על האונייה, השטה ליוון, בה החליט סמי לבלות שבוע דבש שלו
וכן לטייל בין חורבות אקרופוליס, חיכתה לאשתו הפתעה נעימה. מעל
הכניסה לחנות התנוסס שלט ענק ובמרכזו רשום היה באותיות זהב
גדולות ס מ י ב ל ל ה. סביב לכתובת, כאילו מסגרת התעופפו
מלאכים קטנים, כמו פרפרים. אך מה שהפתיע עוד יותר כל צופה,
שנאלץ היה להיעצר על יד הכתובת, הייתה ברכה מסורתית בכתב עברי,
שנקבע למטה בקצה הימני: "מ ז ל ט ו ב !"
אכן הברכה ביטאה בצורה הנכונה את קורותיו של סמי מהבור, מלא
שרצים וחרקים, בהיותו אסיר ונדון למוות, עד למעמד הנוכחי. רק
דבר אחד טרם הגשים ואותו לא ישכח לעולם, אך הוא עוד בוא יבוא.
הוא סמך על האינטואיציה שלו: נ ק מ ה ב ר ב י ה ק ד ו ש! |
