פנים אפלות מחשכת הבמה
מביטות בו ללא מענה
פנים מתרבות כמו צמיחת הקמה
פנים ללא צורה ומבנה
הוא מפחד מהפנים האלה
אבל עולה שוב על הבמה
מפחד אבל אוהב להופיע
מביט מטה ורואה את דמה.
הקהל מוחא כפיים והוא נבוך
מחפש מקום להתחבא בו
מרגיש ומגשש אחר מוצא מהמבוך
אך המבוך מתנקל לו.
הפנים האלה פה שוב
מבוך שלם שלהן, הנה הוא כאן
הוא מחייך ומרגיש כה עלוב
מביט מסביב ומנסה לברוח, לאן?
מפלטו היחיד של האומן הוא הנייר
אז הוא שוב יושב וכותב
עכשיו ניסן והוא יופיע שוב באייר
הוא כותב ויודע שיופיע וליבו כואב.
אבל זה מעגל סגור וקבוע
ואין דבר שיוכל לעשות
האומן לגורלו כבר שנים כנוע
רק אישתו כל ערב טורחת את כתפיו לעסות.
והיא רגילה לכאבו ומרגיעה
אוהבת אותו בכל ליבה
ככה זה לאהוב אומן, היא מרגישה
יום הולך יחד עם כאבו ומחדש הוא בא.
ושוב היא טורחת
להעלים את כאבו
ושוב חוזרת ומשחה עליו מורחת
הכאב עצום, נראה כמו זאבו.
אומן או לא, הוא בעלה
היא עושה הכל למענו
הוא כותב רק בשבילה,
והיא מבריקה את מעונו.
חיי האהבה שקטים, לא רגועים
כי ככה זה אצל אומנים
הכל בנוי בהפכים
גם אצל כל הבנים... |